מעת לעת מתגנבים הרהורי כפירה על כוח השרידות של הדמוקרטיה. מעת לעת נדמה שלשאלה על כוח השרידות של הדמוקרטיה יפה תשובתו של ראש ממשלת סין צ׳ו אן־לאי, כאשר נשאל לדעתו על השפעתה של המהפכה הצרפתית: ״מוקדם מדי לקבוע״ (ואגב, עד היום לא לגמרי ברור אם התכוון למהפכה הגדולה של סוף המאה ה־18, או להפגנות הסטודנטים הסוערות של 1968). 

וכן, הרהורים כאלה שוב התגנבו השבוע, כאשר התברר שהשאלה המרכזית העומדת על הפרק בבחירות בישראל היא שאלת חוקיותו של הגראס. לא איראן ולא הגירעון, לא השחיתות ולא תוכנית השלום של טראמפ, לא מצב התחבורה ולא יחסי הדת והמדינה, לא מעמדו ותפקודו של בית המשפט העליון. סתם שיח ירוק שעליו משוננים. יבשו, גלגלו, קחו שאיפה, והחליטו: ביבי או בני? אולי תחת השפעה יהיה קל יותר להחליט. אולי תחת השפעה תופיע תשובה, יש מאין. 

שאלת הגראס היא כמובן הסחת דעת. הסחת דעת מתוכננת, ערמומית. היא הוכחה, לא ראשונה, לקשייו של הציבור לעסוק בשאלות מדיניות מורכבות, הדורשות מומחיות והתעמקות. המנהיגים למדו לשטות בציבור באמצעות שאלות כאלה. מוישה יזרוק לכם מנה של גראס, כמו כדור צבעוני לכלב, אחר כך ישתמש בקולכם לקידומו של סדר יום מורכב, שהושקעה בו מחשבה – סדר יום מהפכני שקשה להבחין בו מבעד לעשן המתוק (נסו את הפרק על מערכת החינוך, עמוד 42. אותי הוא כמעט שכנע). 

ואם מוישה יכול, גם אחרים יכולים. הנועזים יביעו תמיכה קולנית (תמר זנדברג) או קצת פחות קולנית (אבי גבאי). הזהירים יבטיחו בדיקה, ועדה, התייעצות (נתניהו). הזהירים מאוד ישתקו (גנץ). אולי מרוב תדהמה על כך שסדר היום שתכננו לבחירות האלה נעלם לפתע. הם רצו לדבר על שחיתות, ובמקום זאת נאלצים לעסוק בשאכטות.

יש תשובה לשאלת הגראס. תשובה חד־משמעית. והיא: זה לא חשוב. ברמה המהותית, הגראס אינו מרכז חייו של חלק משמעותי מהציבור. ברמה המעשית, מי שרוצה כנראה מוצא. ברמה המשפטית, כבר מזמן התברר שהמדינה לא מתעקשת להעניש. ברמה החברתית, אין סטיגמה ואין סנקציה. אם כן, נותרה הרמה הפורמלית. תטופל ותוכרע בצינורות המקובלים. כך או אחרת. נפתלי בנט ניסח זאת היטב: ״מאוד פשוט. אם זה לא מסוכן, אז כן; אם זה מסוכן, אז לא. זה לא קשה במיוחד לבדוק דרך כמה מומחים בעניין הזה”. באמת לא קשה. וגם לא במיוחד חשוב. מדינת ישראל תסתדר עם, תסתדר בלי, תסתדר גם בלי להחליט.

ובכל זאת, שבוע של קמפיין, קרוב מאוד ליום הבחירות, בוזבז על השאלה הזאת. מה שאומר אחד מכמה דברים: או שכולם מסכימים על כל השאר, ולא נותר אלא לעסוק בזוטות. או שכולם מבולבלים עד כדי אובדן חושים, ולא יכולים לעסוק אלא בזוטות. או שכולם מיואשים, ורק רוצים שיספקו להם אמצעי טשטוש, כדי להתמודד עם מה שיבוא. בעצם, ייתכן שגם הגראס של מערכת הבחירות הוא פשוט גראס רפואי. להקלת הכאב. 

מצוקתו של האזרח הנשאב לקרבות הבל אינה ייחודית לישראל. בעולם כולו נגררים אזרחים משוטים לעיסוק בשטות, על חשבון עיסוק במהות. כל מדינה והמוישה שלה. במדינות הללו, בידי האזרחים הללו – אתם, אני – מופקדות שאלות כבדות. אנחנו האזרחים צריכים להכריע בשאלות של ביטחון וכלכלה ותרבות. שאלות שהתשובה עליהן תקבע האם נחיה ואיך נחיה ואיך יחיו ילדינו. 

תפיסת העולם הדמוקרטית מניחה שהכרעתנו הקולקטיבית טובה מהכרעתו של מיעוט לא נבחר, או של עריץ לא מתחשב. צריך לומר בצער: העיסוק הציבורי הנרחב בלגליזציה של מריחואנה סודק את ההנחה הזאת. העיסוק הנרחב בלגליזציה של מריחואנה, ימים קצרים לפני הכרעה חשובה בקלפי, מציב סימן שאלה על עמידותה של הדמוקרטיה. כן – עד כדי כך. עד כדי ״מוקדם מדי לקבוע״.