1. מה רע בכך שרותם סלע מביעה את דעתה? מתברר שהיו כאלו שחשבו שזה איום. פשע מלחמה לפחות. השם ישמור, איזה פסטיבל התפתח בעקבות הפוסט שפרסמה. צונאמי של תגובות מהסות נרשמו ברשת, שבמרכזן הטיעון, שיש בו גם מן השוביניזם, "מי בכלל נתן לה לדבר?" ו"באיזו זכות?".
 

דעתי בעניין (שגם לגביה אני מניח שיהיו גאונים שיגידו "מי אתה בכלל, יא טמפיט?" והם מוזמנים לשלוח את השגותיהם במכתב רשום ובארבעה עותקים למערכת) היא שהזכות שלה לבטא בפומבי את אשר על לבה ולומר את מה שטורד את מנוחתה זהה לזו של כל מגיב וצייצן בישראל. העובדה שמדובר באישה שעושה חיל בתחום קשה ואגרסיבי במיוחד רק מעצימה את דבריה ולא להפך.
 

האבסורד בהתלהמות הולך אפילו שלב נוסף. שנים מתריסים נגד אומנים ויוצרים בישראל שהם שותקים ולא מביעים את דעתם כי רק הכסף מעניין אותם. ואז, כשהם אומרים משהו, סותמים להם את הפה ומבטלים את דעתם כלא רלוונטית, בהסתמכות על הטיעון שמדובר רק באומנים. זה קורה, אגב, בשני צדי המתרס. כשאריאל זילבר יצא נגד ההתנתקות, לעגו לו וטענו שהשתגע. כשיאיר גרבוז נשא נאום חריף בכיכר, הדירו ומחקו אותו. אז מה רוצים בעצם? נדמה לי שבעיקר אוהבים לקלל ולגדף בציון, ואם אפשר לטנף על אדם מפורסם, אז השמחה כפולה ומכופלת.

2. השבוע התקיים טקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה. בשנים האחרונות התוכנית שבה אני לוקח חלק מועמדת ולא זוכה. בכל פעם אני אומר לעצמי: "חיים, אל תלך לטקס. למה לך?", ובכל זאת אני מגיע שוב ושוב. ברור לי שלא אזכה, אבל אני מונע על ידי תחושה פנימית עתיקה שלפיה אם הזמינו אותך לאירוע כדאי שתגיע. כיבדו אותך, אז תכבד אותם. 
 

ביום האירוע, כמו פעיל של מפלגה שמוזמן למסיבת בר מצווה מרוחקת, גררתי את עצמי בתום יום עבודה ארוך והגעתי. מאות אורחים נדחסו בין שולחנות צפופים, ביניהם כוכבים ומפיקים, שמצאו עצמם צופים במופע ארוך וכמעט בלתי נגמר. בגלל הדוחק תפסתי כיסא וישבתי רחוק רחוק בקצה האולם, ליד קולגה לעבודה. כדי להפיג את השעמום שיחקתי איתו במשחק פשוט: הימרתי בכל קטגוריה מי יזכה. את ההערכה שלי ביססתי על כמה פרמטרים פשוטים. התעלמתי מכמות הצופים שהייתה לתוכנית ומנתוני הרייטינג, לא הבאתי בחשבון את חשיבותה של התוכנית ואת ההד ציבורי שהיה לה, גם מאיכות ההפקה התעלמתי והתמקדתי במה שנדמה לי שעל פיו מקבלים החלטות בתחרות הזו: ברנז'איות. 
 

מה הוא מדד הברנז'ה? אם יוצר התוכנית היה בגלי צה"ל, זכה למאמרים משתפכים בעיתון "הארץ", הוגדר בשלב מסוים על ידי נציגי הבון–טון כ"חשוב" ויש בעבודה שלו סממנים אנטי–ימניים ומתריסים נגד השלטון, סיכוייו לזכייה גדולים. החבר שחלק איתי את הערב הופתע כשקלעתי בול בערך ב–90% מהקטגוריות באמצעות המדד הזה. 
 

בפועל זה מעט אבסורדי: היו תוכניות שגרפו פרסים, כשבפועל הם זכו באחוזי רייטינג בודדים. זה אומר שמעשית כמעט אף אחד לא ראה אותן חוץ מחברי האקדמיה. אם הם צפו בכלל. והיו גם התבטאויות פוליטיות, שכמו תמיד באירוע הזה נשמעו בוטות, גמלוניות ועוררו אי־נחת בקרב חלק מהקהל, מה שהבליט בעיני שוב את האלגנטיות של רותם סלע והעוצמה של הדברים שכתבה.

3. בימים האחרונים בתי, עוד מעט בת חודשיים, למדה למקד את מבטה ואפילו החלה לתקשר. זה קורה בשפתה ובעולמה המיוחד, שאת רובו איני מבין. במסגרת הקשרים והשיח הפורה שהיא מנהלת, שמתי לב שהיא מרוכזת במיוחד בבובת פינגווין קטנה ופשוטה שאשתי ואני מכנים "פינגי". איני יודע מתי החל הרומן בין מיכאלה לפינגי, ואני מאחל לה חתן מוצלח יותר מבובת בד קטנה - אבל היא נראית מאוהבת. 
 

שעות ארוכות עיניה נשואות לצעצוע ובמהלכן היא ממתיקה איתו סודות כמוסים בהברות תינוקיות, תוך שרגליה מקפצות באושר. תמונות מאוירות של פיל וחילזון שעניינו אותה בעבר ואפילו דובי מקסים ונעים למגע לא מסיטים את תשומת לבה, ורק המונולוג שלה עם החיה הארקטית מתמשך. 


חרדה מציפה אותי לנוכח המחשבה שיגיע היום שבו לבה של מיכאלה יישבר כשהיא תבין שפינגי הוא בסך הכל קצת פלסטיק ומילוי זול.