יום עבודה רגיל של נתניהו נראה ככה: בבוקר הוא מכריז ששר החינוך הבא יבוא משורות הליכוד (כדי להרגיע את החוששים מסמוטריץ'), מודיע אחר הצהריים שישקול בחיוב הסדרה חוקית של קנאביס (כדי לבלום את פייגלין), בין לבין הופך את יאיר לפיד לציפוז'י (ציפי־בוז'י) החדשים, חובט בחוסר האונים של גנץ כדי להתפנות בערב לצפייה ב"תמלילי אשכנזי" בטלוויזיה (אצל עמית סגל, אלא מי). כשאושרת קוטלר מעיזה להגות את המילה "כיבוש", הוא פותח עם זה ישיבת ממשלה למחרת בבוקר. כשרותם סלע מדברת על שוויון, הוא יוצא להתקפה בכל החזיתות. כשמבקר המדינה מרים מסך מעל מחדל התחבורה המתמשך והמשווע שממרר את החיים של כולנו, הוא נעלם.
הקבוצה הפוסט־ציונית הזו, שבה חברים מאות קצינים בכירים וחתרנים במילואים ובעלי תפקידים בכירים בזרועות הביטחון, לא מפגינה תמיכה מוצקה מספיק בראש הממשלה המכהן. צריך לבדוק, כמו שאמר פעם דוד ביטן, מה נתנו להם לאכול שם, במוסד ובצה"ל ובשב"כ. בשנה האחרונה הפכה פעילותם לפוטש של ממש, מרד קולונלים בנוסח רפובליקות בננות שבהן יש נוהג מוזר שבו המנהיג כפוף לא רק למשפט הציבור אלא גם למשפט עצמו, לשלטון החוק ולצדק. שביט עצמו שם נפשו בכפו השבוע כשצייץ בטוויטר ציוץ תקיף בנושא ביטחוני, שבו אין לו שמץ של הבנה כלשהי, כידוע.
"הבורות היא מקור הטיפשות. נתקלתי בהתנגחות בין יאיר נתניהו לד"ר יועז הנדל", כתב שביט בציוצו, "הבן מפגין בורות משוועת. הוא אינו מבין שאביו מחק את אבו מאזן כדי להרוג סופית את רעיון ההיפרדות ובמקביל מנהל מו"מ אינטנסיבי עם החמאס ומנסה להכיל אותו בעזרת שוחד, נשק שהוא מכיר את יעילותו".
התרעות פיקוד העורף