אני מתנער מהניסיונות להדביק לרותם סלע את סטריאוטיפ הבלונדינית המטומטמת. סלע התגלתה כמנחת טלוויזיה מוכשרת ואינטליגנטית. את הפוסט שכתבה בעניין ערביי ישראל אני מייחס להרבה כוונות טובות, שכולנו יודעים לאן הן מובילות. 

כשסלע מדברת על "מדינת כל אזרחיה", היא מתכוונת למה שחלק ניכר מהציבור הישראלי מבין כשהוא שומע את הביטוי המכובס הזה. בלשון העם, מדינת כל אזרחיה היא מדינה דמוקרטית, המעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדלי דת, גזע, מין ומוצא אתני. לא לכך מתכוונים חברי הכנסת של חד"ש, בל"ד, תע"ל ורע"ם. עבורם מקפל הביטוי הזה קריאת תיגר על זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי במולדתו ההיסטורית. 
 

יש כאן מלכודת סמנטית. ישראל הינה מדינה דמוקרטית. אזרחיה הערבים נהנים בה משוויון זכויות אזרחי מלא. האם אין הם זכאים לבחור ולהיבחר לכנסת? האם נשלל מהם חופש העיסוק? האם נשללת מהם זכות העמידה בבית המשפט? כשהם זועקים חמאס בעד מדינת כל אזרחיה - למה הם מתכוונים? ומנגד, מדוע מתקוממים אנשי המחנה הלאומי נגד הרעיון הזה? הרי אם ישראל מוגדרת כמדינה דמוקרטית - איך ייתכן שהיא תהיה בית רק לחלק מהאזרחים ולחלק אחר לא? האם ייתכן שיהיו במדינה דמוקרטית אזרחים סוג א' ואזרחים סוג ב'? 
 

לאור הבלבלה הזו - חשוב להסביר את המשמעות האחרת והמסוכנת של הביטוי "מדינת כל אזרחיה". אותה משמעות שהובילה לחקיקת חוק הלאום. אותה משמעות שהטריחה אפילו את ראש הממשלה לנסות לעשות סדר במושגים.

נמלט בעור שיניו מאימת הדין. עזמי בשארה: צילום: פלאש 90

 

***

נתחיל ונאמר שישראל היא מדינתו של כל אחד ואחד מאזרחי המדינה. של כל פרט ופרט. היא בית אזרחי של כל אזרחיה, אבל היא בית לאומי רק של בני העם היהודי. היא מדינה יהודית, שבה באה לידי ביטוי זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ולא של אף לאום אחר. מי שהיטיב להגדיר את השניות הזו בין האזרחים כפרטים לאזרחים כבני לאום, היה שר החינוך, איש מפלגת העבודה בן ציון דינור, שאמר: "לערביי ישראל כל הזכויות בארץ ישראל, שום זכות על ארץ ישראל". 
 

באותה מידה, המדינה היא מדינתו של כל עולה ועולה שהגיע לכאן מצרפת. אבל היא לא מדינת הצרפתים. גם אם רוב אזרחיה יהיו דוברי צרפתית ובעלי אזרחות צרפתית. היא מדינתו של כל עולה ועולה שהגיע לכאן מרוסיה, אך היא לא מדינה רוסית. הצרפתים לא יבקשו להוסיף טריקולור לדגל, והרוסים אינם מבקשים להפוך את הרוסית לשפה רשמית, אף על פי שהם מונים למעלה ממיליון איש. הם לא מבקשים להתבדל, אלא להתמזג. 
 

לא כך בקרב רבים מאזרחי ישראל הערבים, המזדהים עם המאבק הפלסטיני ולעתים גם חוצים את הקווים ותומכים באופן מעשי בטרור. מי שהגה וקידם את רעיון "מדינת כל אזרחיה" היה הח"כ לשעבר, עזמי בשארה, שנחשד כי ריגל לטובת חיזבאללה, ושנמלט בעור שיניו מאימת העמדה לדין. אותו בשארה שנבחר לכנסת תוך ניצול זכותו במדינה דמוקרטית, ביקש לשנות את מהות המדינה. כמוהו גם חברי כנסת אחרים, ערבים ויהודים, הפועלים לטשטוש סממני הריבונות הלאומית היהודית בישראל. להם לא די בהקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה. הם רוצים זכויות לאומיות גם במדינה היהודית.
 

"כולנו ישראלים" - הם אומרים ומציעים - "אז בואו נוותר על המגן דוד בדגל הכחול־לבן או, לחלופין, בואו נוסיף נקודה ירוקה בדגל כדי לרצות את האזרחים הערבים ולהעניק להם תחושת שייכות. בואו נוותר על המנון "התקווה", המדבר על נפש יהודי הומייה, ובמקומו נשיר כולנו, ערבים ויהודים, את "שחקי, שחקי על חלומות". 
 

יהודים שתומכים בכך מתוך רוחב לב  אינם מבינים את משמעותה של ההגדרה העצמית הלאומית של ישראל כמדינה יהודית. 
 

***

רותם סלע נמצאת בחברה טובה. גם בארזי הימין נפלה שלהבת. לפני שני עשורים בדיוק התקיימו בישראל בחירות ישירות לראשות הממשלה. באותה מערכת בחירות הודיע בשארה, ראש תנועת בל"ד דאז, כי הוא מתכוון להתמודד על ראשות הממשלה. הימין הזדעק. אבל אז הגיח מקרב הימין מועמד אחר לראשות הממשלה, ח"כ בני בגין, והודיע כי מועמדותו של בשארה "ראויה ורצויה".
 

הייתי אז מספר 2 ברשימת חרות של בגין ונאלצתי למתוח ביקורת קשה על דבריו בפומבי, כדי שלא יתקבל הרושם שאמירתו משקפת את עמדת המפלגה כולה. כשנשאל בגין מה הוביל אותו לאמירה מרחיקת הלכת הזו, הוא הסביר שסבר כי פוסלים את בשארה רק בשל היותו ערבי. בגין טעה בגדול. לו יהודי היה מבטא את אותן עמדות, החותרות לרוקן מתוכן את הערך "מדינה יהודית" ולהמירו בערך מדינת כל אזרחיה, היה מקום לפסול אותו באותה מידה. אזרח המבקש לאיין את ערך המדינה היהודית אינו יכול להיות מועמד ראוי ורצוי לראשות הממשלה. ישראל אינה יכולה להיות מדינה יהודית וגם מדינת כל אזרחיה. אלו רעיונות העומדים בסתירה מוחלטת זה לזה. הם אינם מתקיימים זה לצד זה, אלא רק זה במקום זה. ממש כשם שמדינה פלסטינית לא נועדה לקום כדי להתקיים לצד ישראל, אלא כדי להתקיים במקום ישראל.
 

מערכת הבחירות מציפה את סוגיית הלגיטימיות של המפלגות הערביות. רשימת כחול לבן מסבירה לציבור שתיכנס לקואליציה רק עם מפלגות "ציוניות". בכך היא מרימה את תרומתה לטשטוש המושגים. הרי עם ש"ס ויהדות התורה, שאינן מגדירות עצמן כמפלגות ציוניות, היא מוכנה לשבת. עם המפלגות הערביות - לא. רוב חוסם ערבי? הס מלהזכיר. הצטרפותן לממשלה? לא תעלה על הדעת. האם אין זה אקט בלתי דמוקרטי בעליל? מדוע מוגדרות מפלגות שלהן מצביעים מאות אלפי אזרחים - כ"פסולות חיתון קואליציוני"? האם הן פסולות רק משום ערביותן, כפי שחשש בני בגין?
 

אף אחד בישראל לא מצפה שהמפלגות הערביות יהיו מפלגות ציוניות. הן מפלגות המייצגות מיעוט לאומי החי בתוכנו, ושמעולם לא התחייבנו להעניק לו זכויות לאומיות. לא במגילת העצמאות ולא בחוקי היסוד. הזכויות היחידות שהתחייבנו להן הינן זכויות אזרחיות ודתיות, ומאלה יש לערביי ישראל בשפע.

הבעיה עם המפלגות הערביות היא לא העובדה שהן לא ציוניות - וגם לא העובדה שהן ערביות. הבעיה היא האג'נדה שלהן. רשימה שהייתה מתמקדת בשיפור מעמד האישה הערבית, בהוצאת הנשק מהכפרים הערביים, בעידוד האוכלוסייה הערבית לשרת בצבא או בשירות לאומי - הייתה שותפה ראויה ורצויה בכל קואליציה.
 

לדרוזי או לערבי המכירים בישראל כמדינתו של העם היהודי אנחנו אומרים אהלן וסהלן. ניסיון המחנה הלאומי לפסול את מועמדה של חד"ש לכנסת, עופר כסיף, נעשה על רקע התבטאויותיו. מבחן הלקמוס שהופעל לא היה אתני. כסיף הוא יהודי. כך גם מבחן הלקמוס לשותפות בשלטון אינו מבחן של השתייכות לדת או ללאום. המבחן הינו אידיאולוגי וחוקתי. רשימה המבקשת לבטל את מהות המדינה כמדינה יהודית - אינה לגיטימית. גם אם בית המשפט העליון מחליט שלא לפסול אותה בשל צורך ב"מאסה קריטית" של התבטאויות ומעשים שמטרתם ביטול אופיה היהודי של המדינה, ברמה הציבורית היא לא עוברת את מבחן השכל הישר של העם.

tguvot@maariv.co.il