1. זה היה לפני 20 שנה בערך. נסעתי אז לאום אל־פחם כדי לראיין את חבר הכנסת האשם מחאמיד, איש סיעת חד"ש המנוח. מחאמיד - שבא מתחום החינוך, ולפני שנבחר לכנסת שימש כסגן מנהל בית ספר ואחר כך כראש העיר - היה איש שיחה נעים, גדוש בסיפורים ומלא דוגמאות צבעוניות לכל דבר. העברנו חמש שעות בשיחה מרתקת, ובין השאר הוא סיפר לי על מקרה מכמה שנים קודם לכן, כשכיהן כראש עיריית אום אל־פחם וקיבל שיחת טלפון על רצח שאירע רגע קודם באחת המסעדות בעיר.

מיהרתי למקום, סיפר לי, וכשנכנסתי למסעדה ראיתי אדם שוכב על הרצפה, מת. שאלתי: מה קרה? אמרו לי: זה משתף פעולה עם ישראל.

מה עשית? שאלתי.

הזמנתי משהו לאכול והתיישבתי ליד אחד השולחנות, השיב לי.

רגע, ניסיתי להבין, אתה נכנס למסעדה, על הרצפה שוכב בתוך שלולית דם אדם שנרצח לפני דקה, ואתה מתיישב לצדו, ומזמין אוכל, כאילו לא קרה כלום?

לא הרגשתי כלפיו כלום, הסביר לי, הדם שלו לא היה שווה בעיני.

יצאתי מהפגישה הזאת, עם חבר הכנסת הערבי הראשון שישב אי־פעם בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, המום. אינני מכיר בני תרבות שמתנהגים כך, ומספרים על זה כך, בנינוחות, וח"כ מחאמיד - בוגר סמינר למורים ואיש חינוך - היה לפי כל הגדרה בן תרבות. הסיפור הזה, שפורסם כעבור ימים מספר, לא פגע כהוא זה בשמו הטוב. השריטה היחידה שהותיר הייתה תלונה שהוגשה בעניין לוועדת האתיקה של הכנסת, ואם לשפוט לפי מה שסיפר לי כמה חודשים אחר כך, כשנפגשנו במקרה במסדרונות הכנסת, גם התלונה ההיא לא גרמה לו סבל קשה מדי. 

למה הסיפור הזה לא עורר אצלנו גועל? למה איש לא התרגש ממנו? בדיוק מאותה סיבה שאיש כאן לא התרגש מנאום השבח לשאהידים שנשא אחמד טיבי, או מעברו שלו כיד ימינו של הרוצח יאסר ערפאת, או מהעובדה שחברי כנסת ערבים - לא אחד, לא שניים ולא שלושה - עורכים ביקורים אצל רוצחי יהודים שמשתחררים מהכלא ומצטלמים איתם ומעלים תמונות משותפות איתם לרשתות החברתיות.

הם ערבים, אנחנו אומרים לעצמנו, וצריך לחיות עם ההתנהגות הזאת שלהם. להקלות המוסריות הללו, שמעניקה החברה לקבוצה מסוימת, יש שם. קוראים לזה "גזענות של ציפיות נמוכות". גזענות זו פוגעת קודם כל בערבים עצמם, אבל לזה נחזור בהמשך.

# # #

בואו נדבר רגע על חגיגת הצביעות שנחוגה כאן השבוע ברוב עם. "מתי, לעזאזל, מישהו בממשלה הזו ישדר לציבור שישראל היא מדינת כלל אזרחיה, וכל בני האדם נולדו שווים?", שאלה השבוע הדוגמנית והמגישה רותם סלע, והוסיפה: "גם הערבים, רחמנא לצלן, הם בני אדם".

וסלע כמובן צודקת. כלומר, כמעט צודקת. היא צודקת כשהיא כותבת ש"כל בני האדם נולדו שווים". היא צודקת ש"גם הערבים הם בני אדם". אפשר אפילו לתת לה הנחה ולהעריך שכאשר כתבה ש"ישראל היא מדינת כלל אזרחיה", לא התכוונה לוותר על ישראל כמדינתו של העם היהודי, אלא כיוונה למדינה שבה כל האזרחים מקבלים אותו יחס. אז למה היא רק כמעט צודקת? כי היא כיוונה את הביקורת שלה אל "מישהו בממשלה הזו", ממש כפי שעשו אחריה שורה של פוליטיקאים ורוב כלי התקשורת. ובעניין הזה צריך להגיד את האמת. עם כל הכבוד לרצון האוטומטי הקיים באזור חיוג פוליטי מסוים לתת בראש לממשלה הספציפית הזאת ולעומד בראשה, בעניין היחס לערבים אין שום הבדל בין בנימין נתניהו לבין בני גנץ או יאיר לפיד. בין שזה נראה לכם הגיוני ומובן, בין שזה נראה לכם גזעני ונורא, נתניהו, גנץ ולפיד נמצאים בדיוק באותו מקום.

שהרי כל ראשי מפלגת כחול לבן מתחייבים שוב ושוב שלקואליציה הבאה שלהם, אם ינצחו, הם יזמינו כל מפלגה ציונית. במילים אחרות, המפלגות הערביות נמצאות אצלם מחוץ לתחום. גם הם לא רוצים את אחמד טיבי ואת איימן עודה איתם. נו, זה לא בדיוק כמו נתניהו? אז איך זה שכל הביקורת מופנית אליו, ואילו הם נראים לעומתו כמו נציגיה של חבורה סובלנית וחובבת דו־קיום?

לרשימה המשותפת הצביעו בבחירות האחרונות קרוב לחצי מיליון איש. כמעט כל המגזר הערבי. אז מילא שנתניהו אינו רוצה אותם לצדו. זה מובן. הרי סיפרו לנו עליו שהוא גזען שונא ערבים, משסה ומפלג. אבל אתה, גנץ? ולפיד? וגבי אשכנזי? גם אתם?

בואו נלך עם העניין הזה עוד צעד אחד קדימה. שהרי זה לא באמת נכון שלכחול לבן יש בעיה עם מפלגות שאינן ציוניות. לגנץ, לדוגמה, לא תהיה בעיה לשבת עם יעקב ליצמן ועם יהדות התורה, שאיננה ממש מפלגה ציונית. במילים אחרות, לא עם הלא ציונים יש לו בעיה אלא עם הערבים. כלומר, בדיוק, אבל בדיוק, כמו לנתניהו. אז איך זה שרק נתניהו יצא מהשבוע הזה גזען שונא ערבים?

יתרה מזו, נדמה שאי אפשר להתווכח עם נתון אחד חשוב. ממשלת נתניהו הנוכחית השקיעה במגזר הערבי יותר מכל ממשלה  אחרת שקדמה לה. לא כדי לעשות לערבים טובה. גם לא כדי לקבל מהם קולות. הקולות האלה לא יגיעו. אז למה היא עשתה את זה? כנראה משום שהממשלה, וראש הממשלה, חשבו שזה מה שנכון לעשות. איך זה מסתדר עם ההתבטאויות של נתניהו? מסתדר מצוין. כי נתניהו אומר כאן בעצם: יש לי מחלוקת אידיאולוגית קשה עם הציבור הערבי ובעיקר עם נציגיו בכנסת, אבל מחלוקת זו אינה  מביאה אותי לפגוע בציבור הזה. נהפוך הוא. ויכוח אידיאולוגי לאומי הוא עניין אחד, זכויות אזרח ופרט הן עניין אחר. מה יותר טוב מזה?

# # #

בחזרה לגנץ־לפיד. שני אלה מצויים בעמדה בעייתית ביחס למגזר הערבי. עד כדי כך הם מנסים לברוח מעיסוק בו, שגם בעיצומו של הדיון הציבורי הרחב סביב סוגיית רותם סלע, נשארו אנשי כחול לבן היחידים שלא היה להם מה להגיד. מצד אחד הם לא רצו להתייצב לצד הערבים, מחשש שזה יפגע להם באלקטורט. מצד אחר, לא רצו להתייצב לצד נתניהו, מחשש שזה יפגע להם באלקטורט.

אלא שכמה שבכחול לבן מנסים לברוח מהניסיון להדביק להם חיבור למפלגות הערביות ולחברי הכנסת תומכי הטרוריסטים, גנץ ולפיד יודעים את האמת. אם לא יקרה פה נס בקנה מידה היסטורי, אין להם יכולת להרכיב ממשלה בלי שאיימן עודה ישתף איתם פעולה בגוש החוסם, ועודה, מצדו, הבהיר לפני שבועיים־שלושה שאין לו שום כוונה לסייע להם, לפני שיבטיחו לו הבטחות בתחומים שחשובים לו. אז אם גנץ לא מתכוון לתת לו כלום, שיתכבד ויצהיר על זה עכשיו. אם הוא כן מתכוון, שלא יספר לנו שהוא אינו בונה על שיתוף הפעולה עם חברי הכנסת הערבים.

ובמובן הזה, עיתונאים התוקפים את נתניהו על החיבור שהוא עושה בתעמולה בין גנץ למפלגות הערביות, משקרים. יתר על כן, צריך לשאול את אותם עיתונאים ופרשנים: אם כל זה בלוף וכל זה שקר ולא יהיה שום קשר ולא תהיה שום תלות בין גנץ לעודה וטיבי, אז למה כשכלי התקשורת מפרסמים סקרים, הם סופרים את גנץ ואת הערבים באותו מחנה? ואיך זה קורה שכאשר מציבים מחנה מול מחנה, ימין מול שמאל, טיבי וגנץ נמצאים באותו פלח של העוגה?

בפרק הזה כדאי להזכיר גם את מפלגת העבודה, שניסתה לחגוג על פרשת רותם סלע. "אנחנו צריכים עוד רותם סלע", הגיבה המפלגה. "כל אזרחי ישראל הם שווים", חיזק את ידיה יו"ר המפלגה אבי גבאי, בציוץ משלו. ואני אומר: קדימה, גבאי. לך עם האמירה הזאת הלאה. בוא והכרז שאם תנצח בבחירות (נגיד, רק לצורך הדיון), אתה רואה בטיבי ובעודה שותפים לגיטימיים בממשלה שלך. כי אם אינך מוכן להגיד את זה, אז מה המשמעות של הראייה שלך את הערבים כאזרחים שווים? שתיתן להם שירותים בכפרים? שתשקיע באזורי התעשייה שלהם? את זה הרי גם נתניהו עושה. אז מה בדיוק ההבדל בינך לבינו בהקשר של ערביי ישראל?

# # #

בואו נגיד את האמת. הערבים אינם אזרחים שווים. במדינה שמגדירה את עצמה יהודית, הם אינם יכולים להיות שווים. הם יכולים לקבל שוויון אזרחי פרטי, ולא מעבר לזה. כך חושב הימין, כך חושב השמאל הציוני, ואין ביניהם הבדל, גם אם למישהו דחוף מאוד להציג את הימין כקיצוני ואת השמאל כמתון, סובלני ושוחר שוויון.

את כל מי שמחאו השבוע כפיים לרותם סלע - מאסי עזר וגל גדות, דרך אוסף של עיתונאים, ועד לפוליטיקאים ציניים - צריך לשאול שאלה אחת קטנה: עד להיכן אתם מוכנים ללכת עם השוויון לערביי ישראל? האם אתם מוכנים לבטל את חוק השבות, שמפלה בין יהודים לשאינם יהודים? האם אתם מוכנים לאפשר לדודה של אחמד טיבי לעלות לארץ, בדיוק כמו שאתם מאפשרים לדודה של יואב קיש? כי אם אתם בעד חוק השבות, תכירו בכך שאתם בעד אפליה בין ערבים ליהודים, ומפה והלאה הכל קשקושי בחירות.

יצא לי כבר לשמוע, בין השאר מציפי לבני, את התשובה הקבועה של כל מי שלא נעים להם להסתכל בראי, בהקשר של חוק השבות, ולראות שם את דמותו של מי שמפלה ערבים. מדינת ישראל, הם מסבירים, היא מדינה שבה יש שוויון לכל האזרחים. ומה עם חוק השבות? הוא אינו עוסק באזרחי המדינה אלא באלה שבאים אליה מבחוץ. זה משהו אחר. אתם יודעים מה מזכיר לי ההסבר העקום הזה? את אותו בעל מועדון שהסלקטורים שלו מונעים משחומי עור להיכנס. "אצלי במועדון אין אפליה, אצלי במועדון כולם שווים", מסביר בעל הבית. "האפליה היא בחוץ. על המדרכה. אצל הסלקטורים".

# # #

לכאורה חשוב לעשות הפרדה בין "הערבים" לבין "המפלגות הערביות". "הערבים" הם קבוצה גדולה, וכיוון שלא בדקנו כמה כל פרט בה מזדהה עם החיבוק שמעניקים במפלגות הערביות למחבלים, ולאויבים שלנו בכלל, לא טוב להכליל אותם ולהתייחס אליהם כאל קבוצה אחת. אלא מה? שמבחירות לבחירות, ההפרדה בין הערבים לבין המפלגות שמייצגות אותם הולכת ונהיית קשה יותר. בבחירות האחרונות, לדוגמה, כמעט כל המצביעים מהמגזר נתנו את קולם לרשימה שמככבים בה תומכי טרור ותומכי טרוריסטים. ואם נחזור לתחילת הטור, העובדה שאין לנו כבר ציפיות מהאוכלוסייה הערבית, זו שקשה למצוא בה מישהו שהלך לקלפי ולא הצביע לחנין זועבי, היא עניין עצוב וטרגי. הצורך בחשבון נפש, בעניין הזה, נמצא אצלם. לא אצלנו.

פעם קראו לו בשמאל פאשיסט, היום הם קוראים לו גיבור. מנחם בגין, צילום: שמואל רחמניפעם קראו לו בשמאל פאשיסט, היום הם קוראים לו גיבור. מנחם בגין, צילום: שמואל רחמני

2. הגעגוע השמאלני למנחם בגין, שנולד תמיד רק כדי להסביר כמה רע נתניהו, הפך כבר מזמן לבדיחה. השבוע הקצינה את הבדיחה הזאת תנועת שלום עכשיו, שצייצה בערגה בטוויטר נגד שרי הממשלה: "בגין, בניגוד אליכם, חשב על הדורות הבאים". אולי זה הזיכרון הקצר של ראשי שלום עכשיו, שחלקם לא נולדו עדיין בימים ההם, אבל די להיזכר איך לפני 35 שנה תנועה זו עצמה עשתה לבגין את המוות, עם הקריאות והשלטים בנוסח "בגין רוצח", כדי להבין שנחצו כל גבולות הטרפת.  

וכיוון שבכל פעם מחדש נשלף בגין המנוח מהבוידעם רק כדי להזכיר איך נראה ראש ממשלה ממלכתי, וכמה טוב היה כשכיהן פה מנהיג שלא פילג, ולא שיסה, ולא הסית, ולא חיבל בדמוקרטיה, דפדפתי השבוע בעיתונים של ערב בחירות 1981. בגין כבר היה אז אחרי קדנציה ראשונה של ארבע שנים וביקש את קולות הבוחרים כדי להיבחר לקדנציה נוספת.

הרבה מודעות תעמולה נוסטלגיות מרתקות מצאתי שם. אחת, רק כדי לתת דוגמית קטנה, פורסמה יומיים לפני הבחירות בעיתון "דבר", מטעם המערך. את נתניהו אומנם אי אפשר להאשים, כפי שהואשם בגין במודעה ההיא באחריות ל"בדידות בינלאומית", ל"אינפלציה דוהרת" ול"אבטלה", אבל כל השאר, חייבים להודות, די דומה. על בגין, ההוא שמעורר היום געגועים להדר הבית"רי ולשמירה על הדמוקרטיה, הטיל "המערך" את האחריות ל"אווירת קנאות ואלימות", ל"התרחקות מערכי היסוד של הדמוקרטיה" ול"איום על חופש הביטוי והעיתונות". נשמע לכם מוכר? ובכן, מסתבר ששום דבר לא השתנה. הים אותו הים. השמאל אותו השמאל. התעמולה אותה תעמולה.

 

כתב מכתב שבן גביר היה חותם עליו. ראובן ריבלין, צילום: מרק ישראל סלםכתב מכתב שבן גביר היה חותם עליו. ראובן ריבלין, צילום: מרק ישראל סלם

3. בסיומו של שבוע שבו נוזף שוב נשיא המדינה, ראובן ריבלין, במי שמנהל "שיח בלתי מתקבל על הדעת, כלפי אזרחי ישראל הערבים", הנה תזכורת קטנה לראובן ריבלין אחר, מתקופה אחרת. תקופה של מכתבי איום לעשרות אלפי ערבים. תקופה של תמיכה בגירוש מהארץ. תקופה של קריאה לענישה קולקטיבית קשה כלפי אזרחים ערבים שלא טעמו טעם חטא.

הימים הם ימי חודש מאי 1988, חודשים ספורים לפני שריבלין נכנס לראשונה לכנסת. "לרגל יום ירושלים", סיפרה ידיעה על שער "מעריב", "שלחה תנועת החירות עשרות אלפי איגרות לתושבים הערבים בעיר ובסביבתה". ריבלין שימש אז כיו"ר סניף חירות, והוא שחתם על מכתבי האזהרה ששוגרו לערביי העיר. "חבל מאוד אם למישהו מכם יש אשליה כלשהי", כתב להם. "ירושלים השלמה היא בירת ישראל וכזו תהיה לנצח. אין פירוש הדבר שיהודים אינם יכולים לחיות בירושלים יחד עם הערבים. כל אחד מכם ייחשב לאזרח רצוי, ויישמרו מלוא זכויותיו האישיות. ברצוני להזהירכם, שרע יהיה גורלו של כל אזרח ערבי אשר ישתתף בדרך כלשהי במעשים המיועדים לערער את השלטון הישראלי בירושלים".

אבל לא רק על המעורבים בעצמם בפעילות איים ריבלין. "רע ומר יהיה גורלה של כל שכונה וכל כפר שיניחו למעשה כזה להתרחש. לא רק שצפוי עונש חמור למי שיזרוק אבן, אלא שאיש כזה עלול להיות מורחק פעמיים - מתחום ירושלים ומתחום מדינת ישראל, לעולם ועד". איתמר בן גביר לא היה מנסח את זה טוב יותר.

רגע, יש המשך, בנוסח "אוי לרשע, ואוי לשכנו". "שכונה שתאפשר פרעות, תיענש קודם כל בהפסקת השירותים העירוניים, כגון אספקת מים, חשמל ופינוי אשפה".

תורידו את השם של ריבלין, שימו על המכתב הזה את שמו של מי שבא לכם מהאגף הימני בכנסת, תדמיינו שהוא נשלח לכל ערביי הבירה, ודמיינו איזו חגיגה הייתה כאן. אח, איזה ימים היו כאן פעם, כשהדר היה הדר, ודמוקרטיה הייתה דמוקרטיה, ושוויון היה שוויון.

 

kalman.liebskind@maariv.co.il