1. לפני כמה שבועות הזהיר ראש השב"כ נדב ארגמן מפני האפשרות שגורמים זרים יתערבו בבחירות. החשודים המיידיים הם איראן, רוסיה ואולי סין, אך לפי שעה לא נתגלו ניסיונות כאלה ואין גם סימנים המצביעים על כך שיש להן כוונה כזו. יש לציין כי הדיווח על כך שפצחנים אירניים פרצו לנייד של יו"ר "כחול לבן", הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ אינה מצביעה על שהיא הצליחה להשפיע או להתערב בבחירות. הפריצה הייתה לפני שהוא הקים את תנועת חוסן לישראל והתאחד עם כחול לבן, ובכל מקרה זהו אירוע שולי. המודיעין האיראני מפעיל זה שנים לוחמת סייבר נגד ישראל ומנסה לחדור למחשבים וטלפונים של בכירים בהווה ובעבר של מערכת הביטחון ויעדים אסטרטגיים. בעבר, ראש המוסד מאיר דגן השאיר את הטלפון האישי, הלא מבצעי, במכוניתו והוא נגנב. 

ובכל זאת, כל הגורמים המעורבים באבטחת מערכת הבחירות דרוכים. האחריות לניהולן התקין של הבחירות היא בידי ועדת הבחירות המרכזית, והיא נעזרת במומחי האבטחה שלה, במערך הסייבר הלאומי ובשב"כ כדי לאבטח את מחשביה, ולהבטיח שלא יהיו זיופים בשמות הזכאים ובהקלדת התוצאות בתום ספירת הפתקים.
 

כבר לפני כשנתיים הבינו בוועדת הבחירות המרכזית כי יש להתכונן ולהיערך לתרחישי קיצון של המקרה הגרוע ביותר. זה קרה על רקע הגילויים שהמודיעין הצבאי הרוסי (GRU) וצבא ההאקרים שלו ניסו להתערב ולהשפיע באופן אגרסיבי על הבחירות בארה"ב ובצרפת ועל תוצאות משאל הברקזיט בבריטניה. הרוסים עשו זאת באמצעות הקמת אתרים, הפצת חדשות כוזבות (פייק ניוז), גניבת זהויות, בניית פרופילים בדויים ושימוש בבוטים (מכונות אלגוריתמים). תכליתה של הפעילות הייתה להשפיע על תודעתם של הבוחרים.
 
ה־FBI פתח בחקירה לבדיקת החשדות כי המודיעין הרוסי ניצל את חולשות הרשתות החברתיות ואת ליקויי האבטחה שלהן, וניסה להטות את תוצאות הבחירות ולהביא לבחירתו של המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ, תוך הפצת מידע שקרי והשמצות נגד המתחרה הדמוקרטית הילרי קלינטון. לצורך כך מונה חוקר מיוחד, ראש ה־FBI לשעבר רוברט מולר, לחקור חשדות כי בכירים במטה הבחירות של טראמפ זממו יחד או לפחות שיתפו פעולה עם הרוסים. מולר צפוי להגיש את מסקנותיו בקרוב מאוד, ככל הנראה עוד במהלך חודש מרץ.
 
אורלי עדס, מנכ"לית ועדת הבחירות המרכזית, יזמה כבר לפני כשנתיים פנייה לפייסבוק כדי לנסות לכונן דו־שיח עם התאגיד הרב־לאומי, שידוע בדורסנותו. היא לא הסתפקה בשיחות עם השלוחה בישראל בהנהלתה של עדי תאני־סופר, שיצא שמה כמנהלת יהירה ובלתי נגישה. 
 
הפנייה של עדס הייתה בתזמון מושלם. פייסבוק ובעליה מרק צוקרברג חסר המעצורים מצאו עצמם תחת מתקפה רבתי של תחקירים בתקשורת הבינלאומית וחקירות בקונגרס. התחקירים חשפו כי פייסבוק לא שמרה על פרטיותם של משתמשיה ומכרה אותם תמורת חופן (מיליארדי דולרים) לכל המרבה במחיר. 
 
חברת קיימברידג' אנליטיקה רכשה בלי קושי מפייסבוק פרטים אישיים ונתונים שיכולים ללמד על הרגלים ותכונות של עשרות מיליוני משתמשים. את המידע הזה עיבדה החברה ומכרה אותו למודיעין הרוסי ולמסע הבחירות של טראמפ, שעשה בו שימוש כדי להשפיע על תודעת הבוחרים האמריקאים. נטען כי צוקרברג ופייסבוק הפקירו את הרשת החברתית למען בצע כסף, ולא הגנו כראוי על פרטיותם של הגולשים והמשתמשים.
 
עם הקדמת הבחירות ומינויו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט חנן מלצר, ליו"ר ועדת הבחירות, התחדדה ההכרה בוועדה כי יש לעשות כל מאמץ כדי למנוע ניסיונות השפעה פסולים לזייף ולהטות את תוצאות הבחירות לכנסת ה־21. מלצר, שהיה בעברו בין השאר יועץ משפטי לערוצי טלוויזיה, מודע היטב לחשיבות, לעוצמה וליכולת ההיזק של התקשורת המסורתית, וגרוע מכך - של המדיה הדיגיטלית החדשה והרשתות החברתיות. על סמך הידע וניסיונו, החליט מלצר להחיל את החוק הישן מ־1959, שנועד למנוע לשדר תעמולת בחירות בשידורי החדשות, גם על המדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות.

נחשבת ליהירה ובלתי נגישה. עדי סופר-תאני, צילום: תמר מצפינחשבת ליהירה ובלתי נגישה. עדי סופר-תאני, צילום: תמר מצפי

 
# # #
 
ביוזמתם של עדס ומלצר הגיעה לישראל לפני כשישה שבועות משלחת של פייסבוק העולמית בראשות קייטי הארבת', דירקטורית ומנהלת המדיניות בחברה. בצד הישראלי, מלבד מלצר ועדס, השתתפו בפגישה היועץ המשפטי לוועדת הבחירות, עו"ד דין ליבנה, וראש מחלקת הסייבר בפרקליטות המדינה, ד"ר חיים ויסמונסקי. סוכם כי פייסבוק תפעל למנוע את ניצול הרשת שלה להפצת מידע כוזב והשפעה לא הוגנת על הבחירות. בין השאר, פייסבוק אינה מאפשרת לרכוש, בישראל ומחוצה לה, מודעות פוליטיות בלתי מזוהות לצורכי הבחירות, והבטיחה לייצר כלים שונים כדי לנטר ולפקח על כך. כלים אלה אמורים להיכנס לפעולה החודש. כמו כן, היא מחויבת להקים ארכיון למודעות פוליטיות, אשר יהיה קשור לדפים שיפרסמו אותן.
 
בנוסף לכך, זכתה חברת טריידי ישראל של בוקי כרמלי במכרז לייעוץ מיוחד לאבטחת מערכות המחשוב של הוועדה. כרמלי היה עד לפני כשנה ראש הרשות הלאומית להגנת הסייבר, והוא פועל בשיתוף פעולה הדוק עם השב"כ ומערך הסייבר הלאומי.
 
לאחרונה קיימו מלצר, עדס ואנשי הצוות שלהם סדרה של פגישות עם נציגי הרשימות המתמודדות לכנסת, כדי לחדד את המודעות לסכנות של שימוש לרעה של תעמולת הבחירות. בימים הקרובים תצא הוועדה, שתקציבה נאמד ב־300 מיליון שקל, גם במסע פרסום גדול המיועד לציבור הרחב, שיקרא לו שלא להיות מושפע ממידע כוזב, שקרים וניסיונות לשנות באמצעים לא כשרים את ההחלטה בעד מי לבחור.
 
בעבר הושמעה ביקורת על כך שהבחירות בישראל אינן ממוחשבות. עתה, לנוכח מה שקרה במדינות אחרות, אפשר רק לברך על כך. השימוש בפתקי הצבעה מצמצם את הסכנה שהאקרים יחדרו למחשבים ויזייפו את התוצאות. ככל הידוע, אין כוונה בישראל לשנות את שיטת ההצבעה גם לאחר הבחירות. מחשוב המערכות יעלה הון עתק ואינו מוצלח במיוחד - רק לאחרונה השקיעה אירלנד 45 מיליון יורו במחשוב הבחירות, ואז ערכה פילוט וגילתה כי הוא כושל.
 
כל פתקי ההצבעה בכל קלפי נספרים ידנית. עם סגירת הקלפיות נבדקים הפתקים ונחתמים. הקלפי החתומה ודוח התוצאות שלה מועברים לאחת מ־19 ועדות אזוריות. שם מקלידים את התוצאות למחשבים המחוברים, באמצעות מערכת מוצפנת, לוועדת הבחירות המרכזית בירושלים. ההקלדה למחשב היא נקודת התורפה הגדולה ביותר, ועליה יפקחו בשבע עיניים מומחי האבטחה ולוחמי ההגנה של הסייבר.
 
השופט מלצר וחברי צוותו מסרבים להתראיין בנושא, אך הם מדגישים שוב ושוב כי הם פועלים יחד עם שאר גורמי הביטחון כדי להבטיח שהבחירות יעברו ללא תקלות וישקפו במדויק את רצון הבוחרים.


מתוכנן מסע פרסום. יו"ר ועדת הבחירות חנן מלצר, צילום: מרק ישראל סלםמתוכנן מסע פרסום. יו"ר ועדת הבחירות חנן מלצר, צילום: מרק ישראל סלם

 
 
2. ונחזור לרישא. גופי מערכת הביטחון והמודיעין והעומדים בראשם אמורים לפעול במקצועיות ובממלכתיות חסרת פניות. ורובם אכן פועלים כך. על המשרתים בהם - צה"ל, השב"כ, המוסד, המשטרה ושירות בתי הסוהר - נאסר להביע דעות פוליטיות. על פי חוק, הם גם מנועים מלהתאגד באיגודים מקצועיים. לפי הערכה, מספרם של כלל עובדי המדינה במערכת הביטחון הוא כ־200 אלף - כ־5 מנדטים.
 
בעבר היו אלופים בצה"ל וראשי מוסד בשירות פעיל שהשמיעו בפומבי דברים שלא נעמו לאוזני הדרג המדיני, הביכו אותו או סתרו את עמדותיו. המקרה הבולט ביותר הוא של אלוף יאיר גולן, שערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה אמר כי יש תהליכים בישראל שמזכירים את גרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר. בכינוס של אנשי משק וכלכלה התבטא ראש המוסד תמיר פרדו כי איראן אינה מהווה איום קיומי, והרגיז מאוד את נתניהו. 
 
אבל לרוב בהיותם בתפקיד הם נזהרים מאוד שלא להביע דעות שיתפרשו כאמירה פוליטית או שיחשפו את השקפת עולמם. זהירותם ורגישותם גוברות שבעתיים בתקופת בחירות. אם זה היה תלוי בהם, היו מעדיפים שלא להצטרך לקבל החלטות שעלולות להצטייר כמשפיעות או מסייעות למועמד זה או אחר, עד לאחר הבחירות. אך זה לא תמיד תלוי בהם. המציאות לעתים מכתיבה ומאלצת אותם לפעול.

מתח את הגבול. יאיר גולן, צילום: דובר צה"למתח את הגבול. יאיר גולן, צילום: דובר צה"ל

 
כך מצא עצמו צה"ל פעמיים נקלע שלא מרצונו לקלחת הפוליטית. בפעם הראשונה, כשהרמטכ"ל גדי איזנקוט החליט משיקולים מבצעיים ומודיעיניים בדצמבר (לפני שהוחלט להקדים את הבחירות, אף שההחלטה עמדה באוויר) על מבצע מגן צפוני - חשיפתן והריסתן של המנהרות ההתקפיות של חיזבאללה. בפעם השנייה זה קרה השבוע, כשבכירים באמ"ן תדרכו כתבים צבאיים ומסרו להם פרטים על "תיק גולן" של חיזבאללה, ועל הניסיון של הארגון השיעי להתבסס בצד הסורי של רמת הגולן לא הרחק מגבול ישראל. 
 
גם הצעד הזה נעשה משיקולים מודיעיניים ומבצעיים, שנועדו להביך את חיזבאללה ולהראות עד כמה הארגון חדיר והמודיעין הישראלי יודע עליו כמעט הכל. מטרה נוספת היא לנהל לוחמה פסיכולוגית נגד משטרו של אסד, שאם מאמינים לאמ"ן, לא ידע שבן בריתו מחיזבאללה פועל מתחת לאפו ובלי ליידע אותו על מהלכיו.
 
שתי ההחלטות משחקות לכאורה לידיו של נתניהו, שמבקש שסדר היום של מערכת הבחירות יתמקד בנושאי ביטחון. אבל אפשר גם לפרש את משמעות הגילוי על התארגנות חיזבאללה ככישלון מדיניותו של ראש הממשלה למנוע מכוחות איראן וחיזבאללה להתקרב לגבול ולהתבסס בסוריה.
 
כך או כך, ראשי מערכת הביטחון ובכיריה הם תבנית נוף החברה הישראלית והשתקפותה. מאז שנות ה־50 הם מצטרפים לפוליטיקה. עד שנות ה־70 הבון טון היה להצטרף למפלגת השלטון. התחיל בכך הרמטכ"ל משה דיין, שהלך למפא"י. בעקבותיו הצטרפו לעבודה הרמטכ"לים יצחק רבין, חיים בר־לב, מוטה גור ואהוד ברק. תא"ל בנימין (פואד) בן אליעזר עבר כמה מפלגות עד שהגיע לעבודה, הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק ואלוף יצחק מרדכי הקימו מפלגת מרכז, והיו כמובן אחרים. הרמטכ"ל שאול מופז הצטרף לקדימה, ואפילו במרצ היו שני גנרלים - תא"ל רן כהן ואלוף שי אביטל (שאחר כך עבר לקדימה).
 
מאז שנות ה־70 היו גם לא מעט פושטי מדים ופורשים מקהילת המודיעין שנחתו בימין: עזר ויצמן ואריאל שרון שהיה ממקימי הליכוד, רפאל (רפול) איתן שהקים את תנועת צומת, רחבעם זאבי (גנדי) שעמד בראש מולדת, ואבי דיכטר שהלך לקדימה של אריאל שרון ונחת בליכוד.
 
כיום נמנים עם מועמדי המפלגות השר (אלוף) יואב גלנט שעזב את כולנו והצטרף לליכוד, חבר הכנסת מוטי יוגב באיחוד מפלגות הימין של רפי פרץ (תא"ל בעצמו ולשעבר הרב הראשי לצה"ל), וכמובן "מפלגת הרמטכ"לים" עם בני גנץ, גבי אשכנזי ומשה יעלון. בכחול לבן אפשר למצוא גם את המשנה לראש המוסד רם בן ברק ואת אלוף אלעזר שטרן.
 
ואף על פי שיש לא מעט פורשים ממערכת הביטחון שמצטרפים או מאמינים בעמדות הימין, אשים נפשי בכפי ואעריך כי הרוב של בכירי מערכת הביטחון כיום נוטים להשקפות על הספקטרום של כחול לבן-עבודה. מבין הרביעייה המובילה של הרמטכ"ל אביב כוכבי, ראש אמ"ן אלוף תמיר היימן, ראש השב"כ נדב ארגמן וראש המוסד יוסי כהן (שאינני יודע מהי השקפתם הפוליטית, וטוב שכך), אני מעריך על סמך כמה אירועי עבר, שרק כהן אולי תומך בנתניהו, וגם בכך אינני בטוח. 
 
האם אפשר להסיק מכך מסקנה ברורה? ספק רב. אולי התשובה גלומה בעובדה שבארבע השנים האחרונות לשלטון נתניהו הוא יזם או הבליג מול מהלכים שמרחיבים את השסעים בחברה, מקצינים את השיח וחוסמים כל קרן אור לתקווה של שלום או לפחות הסדרים. מי כמוהם, הבכירים במערכת הביטחון, מבינים שעוצמה לאומית לא נמדדת רק במספר טנקים, מטוסים או טילים, אלא גם בחוסן ולכידות חברתית, בערכים דמוקרטיים ובתחושה של גורל משותף. כל אלה נפרמים בתקופת נתניהו. מבחינה זו, הם מזכירים את הצבא בטורקיה, שעד להשתלטותו של ארדואן והפיכתו לרודן, היה מכוח החוקה זה שערב לדמוקרטיה.
 
3. רב־אלוף גדי איזנקוט, וכבר כתבתי זאת בעבר, הוא בעיני אחד הרמטכ"לים המובחרים שהיו לישראל. השבוע הוא החליט לוותר על חופשת השחרור שלו, שלה היה זכאי כמו כל קצין בכיר. איזנקוט, שנהנה מפנסיה תקציבית נאה (כ־60 אלף שקל), ויתר בכך גם על סכום של כ־200 אלף שקל. הוא עשה זאת משני טעמים. האחד, עקרוני. הוא תמיד סבר שקצינים בכירים שיוצאים לחופשה תופסים תקנים ושעדיף היה שיאפשרו להם לפדות את דמי החופשה, כפי שמקובל במוסד ובשב"כ. השני, מעשי: כדי שלא ייחשב ללובש מדים ויוכל להביע את דעתו בענייני השעה. ביום שני הקרוב הוא יופיע בכינוס לביטחון ואסטרטגיה על שם מאיר דגן במכללה האקדמית נתניה.
 
בכך שומר לעצמו איזנקוט את כל האופציות פתוחות. אף שבעבר, כשנשאל אם יצטרף לפוליטיקה, השיב: "מבחינתי שיאריכו את חוק הצינון", נראה שבהחלטתו לוותר על חופשת השחרור הוא כבר אינו פוסל על הסף אפשרות זו. מבחינת החוק יוכל איזנקוט לרוץ לכנסת או לממשלה בבחירות הבאות שיתקיימו לאחר 9 באפריל, ועל פי הסקרים לא מן הנמנע שהן יתקיימו תוך שנה או שנתיים.
 
המקרה הפרטי של איזנקוט מכוון שוב אלומת אור על החוק מ־2007, בעינַי חוק לא הוגן, שכופה רק על בכירי מערכת הביטחון תקופת צינון של שלוש שנים מיום פרישתם. מסיבה זו לא יכול היה דגן להצטרף לפוליטיקה, אף על פי שמאוד רצה בכך. הגיע הזמן לשנות את החוק או להופכו לשוויוני ולהחילו על כל הבכירים בשירות המדינה. אין סיבה שראש מוסד, רמטכ"ל או מפכ"ל יצוננו שלוש שנים, ואילו על מנכ"ל משרד האוצר או כל מנכ"ל במשרד אזרחי מוטלת תקופת צינון פוליטית בת כ־100 ימים, ורק שנת צינון אחת לפני שיוכלו להצטרף לגופים עסקיים. אגב, גם תקופה זאת לרוב אינה נשמרת.

גדי איזנקוט (צילום: אבשלום ששוני)גדי איזנקוט (צילום: אבשלום ששוני)