מעוזי המורדים: לפי ההיגיון הפשוט, בנימין נתניהו אמור היה להיות בימים הללו במגננה נואשת. ראש ממשלה ותיק, כמעט נצחי, שזה עתה הוחלט להגיש נגדו כתבי אישום בשלוש פרשיות המדיפות ניחוח חריף של ריקבון מוסרי, אישי, משפחתי ומערכתי. אלא שהמציאות מתעלמת מההיגיון הפשוט, לכאורה. יומיים לאחר פרסום כתב החשדות המטלטל של היועמ"ש אביחי מנדלבליט, שכלל שוחד, מרמה והפרת אמונים, הושב הסדר על כנו: מי שנמצאים במגננה הם כולם, חוץ מנתניהו.

ביבי תוקף, יורה לכל עבר, קובע סדר יום, מכתיב קצב, מייצר אג'נדה. האחרים משתרכים מאחור ומצטלמים בשדות חיטה מזהיבים. כחול לבן בפוסט־טראומה, מפלגת העבודה בטיפול נמרץ, כל האחרים נאבקים על חייהם הפוליטיים ורק משה פייגלין מבסוט, כנראה בזכות הקנאביס.
 

יום עבודה רגיל של נתניהו נראה ככה: בבוקר הוא מכריז ששר החינוך הבא יבוא משורות הליכוד (כדי להרגיע את החוששים מסמוטריץ'), מודיע אחר הצהריים שישקול בחיוב הסדרה חוקית של קנאביס (כדי לבלום את פייגלין), בין לבין הופך את יאיר לפיד לציפוז'י (ציפי־בוז'י) החדשים, חובט בחוסר האונים של גנץ כדי להתפנות בערב לצפייה ב"תמלילי אשכנזי" בטלוויזיה (אצל עמית סגל, אלא מי). כשאושרת קוטלר מעיזה להגות את המילה "כיבוש", הוא פותח עם זה ישיבת ממשלה למחרת בבוקר. כשרותם סלע מדברת על שוויון, הוא יוצא להתקפה בכל החזיתות. כשמבקר המדינה מרים מסך מעל מחדל התחבורה המתמשך והמשווע שממרר את החיים של כולנו, הוא נעלם.

נתניהו בהתייעצות בקרייה. צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

 

מה שהוא לא מספיק, עושה הג'וניור. יאיר נתניהו הוא ביב שופכין מתנייע המתהפך, על כל תכולתו, על כל מי שמעלה לו את הסעיף ברשת החברתית. האחרון שחטף היה חצוף אחד בשם שבתי שביט. חטיאר בן 80 שלא עשה כלום בחייו, חוץ אולי מלהיות ראש המוסד לתפקידים מיוחדים. שביט שירת 32 שנה במוסד. תקופתו כראש השירות נחשבת לעתירת מעללים ומבצעים חשאיים מיוחדים. הוא חתר למגע והוביל את המוסד לאחת התקופות המוצלחות בתולדותיו (אגב, שביט נחשב כל חייו לאיש ימין מובהק). חבל שהוא הרס את כל זה כשהצטרף ל"מפקדים למען ביטחון ישראל" לפני כשנתיים.
 

הקבוצה הפוסט־ציונית הזו, שבה חברים מאות קצינים בכירים וחתרנים במילואים ובעלי תפקידים בכירים בזרועות הביטחון, לא מפגינה תמיכה מוצקה מספיק בראש הממשלה המכהן. צריך לבדוק, כמו שאמר פעם דוד ביטן, מה נתנו להם לאכול שם, במוסד ובצה"ל ובשב"כ. בשנה האחרונה הפכה פעילותם לפוטש של ממש, מרד קולונלים בנוסח רפובליקות בננות שבהן יש נוהג מוזר שבו המנהיג כפוף לא רק למשפט הציבור אלא גם למשפט עצמו, לשלטון החוק ולצדק. שביט עצמו שם נפשו בכפו השבוע כשצייץ בטוויטר ציוץ תקיף בנושא ביטחוני, שבו אין לו שמץ של הבנה כלשהי, כידוע.
 

"הבורות היא מקור הטיפשות. נתקלתי בהתנגחות בין יאיר נתניהו לד"ר יועז הנדל", כתב שביט בציוצו, "הבן מפגין בורות משוועת. הוא אינו מבין שאביו מחק את אבו מאזן כדי להרוג סופית את רעיון ההיפרדות ובמקביל מנהל מו"מ אינטנסיבי עם החמאס ומנסה להכיל אותו בעזרת שוחד, נשק שהוא מכיר את יעילותו". ציוץ חריף, נוקב, לא מנומס, אם כי מנומק. תוך דקות קיבל שביט את התשובה המנומקת לא פחות של נתניהו ג'וניור, באותו טוויטר ממש: "חתיכת אידיוט! מפחיד לחשוב שהיית בתפקיד ביטחוני!", וגו'.
 

נותר רק להצטער על כך שיאיר נתניהו הגיע לפרקו ושוגר לחלל חיינו רק אחרי שראש מוסד תבוסתן אחר, מאיר דגן, הלך לעולמו. תארו לעצמכם מה הוא היה עושה לדגן הקשיש, אם רק היה מעז לבקר את אבי האומה. באופן שלא ייאמן ובעזות מצח בלתי נתפסת, גם דגן הבטלן חשב שנתניהו אינו ראוי לתפקידו. זה קרה אחרי שדגן, אחד מגיבורי המלחמה הנועזים יותר שצמחו כאן, כיהן אף הוא כראש המוסד שנים ארוכות, פוריות ועתירות מעללים.
 

בכלל, מישהו צריך להשליט סדר במעוזי המורדים, שהשקיעו את כל חייהם הבוגרים בעשייה למען ביטחון המדינה. מישהו צריך להסביר להם את הכללים החדשים. איך יכול להיות שכמעט כל מי שהיה כאן רמטכ"ל או ראש שב"כ או ראש מוסד או סתם גנרל מגיע לאותה מסקנה באשר לנתניהו? אה, רגע, חוץ מעוזי דיין. מה הם לא מבינים, למען השם? אז זהו, בשביל המשימה הזו קיבלנו את המתנה ששמה יאיר נתניהו, מתנה שלא מפסיקה לתת, ללא הבדל דת, גזע ומין. גם נשיא המדינה לא חסין.

הציוץ של יאיר נתניהו נגד ריבלין. צילום מסך טוויטר


כשריבלין העז לצייץ השבוע את דעתו בעניין שוויון לאזרחי ישראל והיחס לערביי המדינה ("שיח בלתי מתקבל על הדעת כלפי אזרחי ישראל הערבים"), הוא חטף מיד: "זה הכל כי בני עמך בחרו בטרור. מה אתה מתפלא", התיז עליו הג'וניור את החומצה השמורה לבוגדים מתוך המחנה. אגב, אחת ולתמיד: אמירתו זו של הנשיא יוחסה לכנופיה שביצעה את הפשע בכפר דומא. צריך להיות חולני במיוחד כדי להאמין או להעליל על הנשיא כוונה אחרת.
 

העומס המוטל על יאיר נתניהו לא אנושי. הוא צריך, כמעט לבדו, לגדף את כולם. אז השבוע התברר שמעסיקיו ("אחראי רשתות חברתיות") בארגון כלשהו הוציאו אותו לחופשה, עד אחרי הבחירות או עד יעבור זעם. אם כי, נדמה לי שהסיכוי שיעבור זעם, קלוש. זה הגיוני ואנושי. מגיע לו לנוח קצת, אחרי שירות מפרך בדובר צה"ל וטיול אחרי צבא ב"פוסיקט". השבוע הוא גם הואיל לסגור את החוב שהשאיר במלון בברזיל, משהו כמו 10,000 שקל, וגם זה רק אחרי פרסום עיתונאי. מדובר, כמובן, בהיטפלות אופיינית של התקשורת למשפחה האהובה הזו. איך אתם מצפים שהוא ישלם את החשבון במעמד הצ'ק אאוט (כפי שכולנו נאלצים לעשות)? ראשית, הוא לא רגיל. שנית, הרי על פי עדותה של "הגברת הראשונה" (בעצם, השלישית), חל איסור על משפחת נתניהו להנפיק לעצמה כרטיסי אשראי, כי הם עלולים ללכת לאיבוד!
 

עסק משפחתי

אני מניח שבשעה שהטור הזה נכתב, במימונה של הקרן החדשה כמובן, שוקד נתניהו על הפיכת פרץ השטויות השמאלני התורן של בחירות 2019 (יעל אבקסיס כמובן) למכרה זהב פוליטי. במקום שיהיה עסוק בלהתגונן ולענות על שאלות קשות בעקבות הגילויים הטריים על האחזקות והמניות של בן דודו, נתן מיליקובסקי, בשורה של חבורת פארמה וסטארט־אפים ישראלים, בזמן שנתניהו הוא (גם) שר הבריאות. והגילויים על המניות שהשניים החזיקו בצוותא בתאגידי פלדה, ביניהם, כנראה, תאגיד שעשה עסקים גם עם טיסנקרופ.
 

אביעד גליקמן פרסם שלשום שבפרקליטות כבר בודקים את החומר החדש. לפני שבוע נכתב כאן שהגילויים הללו מחייבים בדיקה. יש כאן, לכאורה, ניגודי עניינים חריפים, ומתברר כאן ששני אלה, נתן וביבי, הנותן והמקבל, אינם רק בני דודים, הם גם שותפים עסקיים, ועוד בפלדה, ואולי גם מול טיסנקרופ (אם שכחתם, או הדחקתם, מדובר בתאגיד הצוללות). עוד מתברר כי אותו מיליקובסקי מחזיק כאן השקעות בחברות העוסקות בבריאות כשאותו נתניהו הוא שר הבריאות. והאחזקה בפלדה הייתה בשנים שבהן היה נתניהו איש ציבור פעיל (שר החוץ, שר האוצר, יו"ר האופוזיציה), אבל לא דווחה לציבור. אז הפרקליטות בודקת, התקשורת עושה את עבודתה, אבל מה עם היריבים הפוליטיים? איזה גנץ או שוונץ לרפואה?
 

ברגע האחרון זה קרה. יאיר לפיד יצא ביום חמישי בבוקר לסבב ראיונות רדיופוניים כאילו נורה מלועו של תותח. מוטב מאוחר. לוחמני, ממוקד, חובט בנקודות המתבקשות אצל יריב פוליטי: שחיתות, שוחד, כתבי אישום, צוללות, בן דוד שמתפקד כקופה קטנה, בעצם גדולה, מחדל התחבורה ועוד. יש מספיק לכולם.
 

לקראת צהריים הופיעה הודעה נוספת מטעמם של ארבעת המוסקטרים: "פרשת הצוללות רחוקה מלהסתיים, העובדה שנתניהו היה בעל אינטרסים כספיים ישירים בסוגיות הכי קריטיות לביטחון ישראל חורגת אפילו מהגבולות שלו. מגיעה לציבור בישראל תשובה למה קרובי משפחתו והאנשים הקרובים אליו ביותר קיבלו עמלות במיליוני יורו על העסקה הביטחונית הרגישה ביותר בתולדות המדינה, מגיעה לנו תשובה למה הוא אישר את עסקת הצוללות עם מצרים והסתיר זאת ממשרד הביטחון ומצה"ל".

רביעיית כחול לבן. צילום: פלאש 90

 

את זה, לטעמי, הם צריכים להגיד עשר פעמים ביום, ואחר כך לצעוק את זה ולהדהד את זה ולא להרפות. ככה נלחמים בבחירות. אם המצב היה הפוך, לא היה היום ילד בסין או גמל במונגוליה שלא היה יודע לדקלם את השאלות האלה.
 

תגובת משפחת נתניהו: "הכל פייק ניוז. הדברים לא נכונים. בשנת 2010 לאחר שנבחר לראשות הממשלה הוא מימש את מניותיו בחברה של בן דודו, באישור מלא של הרשויות. מזה כעשור אין לרה"מ שום קשר לחברה ולא ידוע לו אם היה לה או לא היה לה קשר לטיסנקרופ".
 

תגובתי לתגובה: למה שיידע? הוא אף פעם לא יודע. הוא מאשר לגרמנים למכור צוללות למצרים (כן, זה הוא) בניגוד לעמדת מערכת הביטחון בלי לדעת, הוא דוחף רכישת שלוש צוללות שאינן נדרשות מאחורי גבו של שר הביטחון בלי לדעת, כשהאנשים הכי קרובים אליו גוזרים קופונים ומתווכים בעסקה והוא בכלל לא ידע שום דבר על אף אחד, וכו' וכו'. האיש החכם, המשכיל והמוכשר הזה לא יודע מהחיים שלו.
 

טוחני המים

היה השבוע רגע של נחת לבני גנץ, כש־35 חברי קבוצת "החברים של יצחק" באו לבקר אותו בלשכה. מדובר בקבוצת פעילים ותיקים שעטפו את יצחק רבין לאורך הקריירה שלו, חלקם עוד מימי הפלמ"ח, צה"ל, המפלגה, הפעילות הפוליטית. הם שמעו אותו ואמרו לו שבאו להביע תמיכה. הקבוצה, שבדרך כלל מצביעה עבודה, החליטה לתמוך בכחול לבן, כאופציה הסבירה להחלפת השלטון.
 

מצד שני, זה היה רגע הנחת היחיד של גנץ השבוע. כחול לבן באנדרלמוסיה. לקראת סוף השבוע החלו הדברים להתיישר ולהסתדר. עד עכשיו טחנו מים. עבדו על ריק. ישבו בדיונים, סמינרים אל תוך הלילה, שלא יצא מהם כלום. הבעיה העיקרית שזוהתה שם, זוהתה כאן כבר מזמן: חוסר יכולת כלשהי לקבל החלטות. זה מתחיל מהקודקוד, אבל מקרין גם לקומה שתחתיו, שם יושב הצוות שלו. דוגמה: מהרגע שבו מציגים לנתניהו רעיון לסרטון חדש, עד שהסרטון חורך את הרשתות, עוברות כמה שעות. אצל גנץ, כמה שבועות. זה במקרה הטוב. רוב הסרטונים שהוצגו, הרעיונות שנהגו, המבצעים שתוכננו והמהלכים שנרקמו, לא קרו. הוא רצה עוד לילה אחד לישון על זה, או עוד דיון אחד לדסקס את זה, או עוד התלבטות אחת אחרונה, למסמס את זה. בשבועיים האחרונים לא היה קמפיין. לא היה כלום. כאמור, טחנו מים. ויש מספיק מים לטחון.
 

הם ישבו שם שעות. מנתחים סרטונים עד רזולוציית גוני העומק של תמונת הרקע, בלי להגיע להחלטה. מחר יש יום חדש, לא? סיפור כתיבת המצע היה הזוי במיוחד. הוחלט שצריך מצע. דווקא משום שלליכוד אין מצע (עיקרי מצע הליכוד הווירטואלי: שמשפחת נתניהו תהיה מבסוטה). דווקא משום שטוענים שכחול לבן היא מפלגת הכלאה וערבוב בין כל הדעות, נזקקת המפלגה לנקודת התייחסות מסודרת. עיקרי דברים מגובשים. לא חייבים לרדת לרזולוציות, גם במצע אפשר לערפל מסרים או לשמור על עמימות מסוימת.
 

גנץ עשה הכל כדי שזה לא יקרה. הוא התעכב על כל נקודה, ביקש לחשוב עוד, לעשות עוד דיון, עוד נגיעה רכה, לחכות לפסיקת בג"ץ בסוגיה ההיא, או לשקיעת האבק בסוגיה הזו. גם אחרי שהמצע נסגר, זה לא נגמר, עד שהגיעה שעת קריאת שמע של שחרית והיה זה עפר שלח שדפק על השולחן ושחרר את המצע מייסוריו. כזה הוא בני גנץ. כל מה שאפשר לדחות ביום, נדחה בשבועיים. כל מה שלא חייבים להחליט, לא נחליט. ומה שכן חייבים להחליט, נשתדל גם כן לא להחליט. אבל ככה אי אפשר לבנות מנהיגות ובטח שלא לנצח קמפיין. בהשוואה לגנץ, עמרם מצנע היה דודי אמסלם. אז נכון, מצנע הוא מהטובים ביותר שבנו את הארץ הזאת, אבל כשרוצים לנצח בבחירות צריך להיות רעים.

רביעיית כחול לבן. צילום: תקשורת תל"ם

 

בקמפיין צריך לתקוף. צריך לייצר אקשן. לעורר תגובות. לייצר אנרגיה. להקים מהומות. במקום זה, הגנצייה התעכבה על רמת הדיוק של "מסרי הקמפיין". ככה זה גם נראה. ביום רביעי הם הצטלמו יחד בשדה חיטה זהוב בעוטף עזה. מבחינה אומנותית, תמונה לא רעה. היה חסר לי פסקול של "ים השיבולים". העניין הוא שביום רביעי הם היו צריכים לכנס מסיבת עיתונאים על אי תנועה בנתיבי איילון, או על גשר מעל הרכבת התקועה. זה היה היום של דוח מבקר המדינה בעניין התחבורה. מי שרוצה לנצח את נתניהו, צריך להיות בולדוג. הנה תזכורת על נתניהו: בכל פעם ששיחקו נגדו בונקר, הוא ניצח. ב־96' זה היה שמעון פרס שניסה להגיע לקלפי בלי לעשות שום דבר משמעותי, והפסיד. ב־2015 ציפי ובוז'י דיברו על "סייעת שלישית" כשנתניהו הפך את העולם, עקר ערבים וטחנם זה בזה, וניצח.
 

אנשים שנחשפו ללו"ז של מועמדי כחול לבן השבוע, הזדעזעו. כמעט ריק. ראיון פה, חוג בית שם, טיפין טיפין. בלי תקשורת, מעט מאוד ראיונות, בדרך כלל תירוצים ומגננות. כך נראה קמפיין בחירות? ככה שורפים את הרחובות? ככה משחקים לרוחב, מבזבזים זמן, רוצים הביתה. ככה בדיוק גם מגיעים הביתה.

הבמה של לפיד

אז בשעה טובה, כל זה נגמר. מתישהו הבינו אנשיו של יאיר לפיד שהם צועדים בעיניים פקוחות לבית קברות ודפקו על השולחן. לפיד קיבל את הובלת הקמפיין. הצוות של גנץ פוזר או נקבר. הצוות האסטרטגי, הלל קוברינסקי (לפיד) והוד בצר (גנץ), נותר על תלו. אבל אנשי המקצוע של יש עתיד, שמבינים בקמפיינים ומאחוריהם כבר שתי מערכות בחירות לא רעות בכלל, תפסו את המושכות. קוברינסקי, הסוקר האמריקאי המצוין מרק מלמן, היועץ הפוליטי הממולח שלום שלמה ואיש הסקרים שהביא גנץ, ישראל בכר, הם הבוסים. מעליהם, לפיד.
 

אגב, כשהוא בנה לעצמו את הצוות לקראת הבחירות, הוא הלך על תזה פשוטה: כל אנשי הנשיא. כלומר, ראש הממשלה. שלמה, היה היועץ הבכיר של נתניהו. בכר, היה הסוקר הבכיר של נתניהו. רמי יהודיחה היה הפרסומאי של נתניהו ב־2015. כל מה שנשאר עכשיו זה להתחיל לעשות קמפיין כמו נתניהו. יאיר לפיד בנוי לזה. האחרים, לא כל כך. אשכנזי וגנץ מבינים במערכה, לא במערכת בחירות. גם בוגי הוא לא החיה הפוליטית הכי מחודדת בקלמר (אם כי הוא חרוץ וממוקד). לפיד הוא מכונת קמפיין משומנת, מגורזת ויעילה. כמה חבל, אמר מישהו, שאי אפשר לקחת את הכריזמה והנחישות של לפיד, להדביק אותה על הגובה והלוק של גנץ, לחבר אותה לגולנצ'יקיות והמנהיגות של אשכנזי ולערבב אותה עם היושרה של בוגי. איזה ראש ממשלה נפלא היה מתבשל לנו שם.
 

התזה הקודמת הייתה לא לריב עם ביבי. לא לפגוע בביבי. לחבק את ביבי, להודות לו ולבקש ממנו לפנות את הזירה לדרך חדשה. אבל התזה הזו פשטה רגל. במציאות, וילה בג'ונגל בדרך כלל נבזזת ומועלית באש תוך זמן קצר. מי שבא עם כפפות לבנות יפסיד לזה שמגיע עם מצ'טה. אז מפלגת הרמטכ"לים יוצאת סוף־סוף למלחמה. בואו נראה מה ייצא לה מזה.
 

כי בינתיים נתניהו לא שוקט על שמריו. הוא תופח. המכונה שבנה, לא תיאמן. אף על פי שהוא משחק על זמן, אף על פי שברמה המשפטית־פלילית רוב הסיכויים שגורלו נחרץ, האיש מסור כל־כולו לניצחון בכל מחיר. מאות אלפי (אם לא מיליוני) עוקביו מקבלים אין ספור מסרים אישיים ביום, בכל האמצעים ובכל המדיות, אישית מנתניהו, שמבקש מהם לשתף, לשאול, להתעניין, להתכתב איתו בכל זמן ובכל מזג אוויר. הסרטונים שלו מחודדים, ההומור (שאינו שלו) מדויק, המפלגה ממושמעת, וגמדי הגינה אצים־רצים מלפניו, מאחוריו ומצדדיו, מוכנים להקריב נפשם על מזבח השכינה, או לפחות להיראות ככה. מה ששלו, שלו.
 

השבוע הקרוב גורלי. כחול לבן חייבת לשמור על מעמדה כאופציה היחידה המסכנת את נתניהו. בינתיים, זה קורה. אם היא תאבד גובה, האנרגיה תתפזר, מפלגות הלוויין יתפסו גובה והכל יתמוסס. הסוקר מרק מלמן הגיע השבוע ארצה, והוא אמור לבדוק לעומק את המצב האמיתי. מלמן היה היחיד שניבא בבחירות 2015 ניצחון ברור של נתניהו. נראה מה ינבא עכשיו. נדמה לי שהפוטנציאל להביס את נתניהו היום גדול בהרבה ממה שהיה לפני ארבע שנים. צריך רק למצות אותו.
 

אולי די?

הפספוס הגדול עד עכשיו הוא אשכנזי. לראיון אצל דנה ויס הוא התכונן קצת פחות מאשר להפצצת הכור הסורי. טוב, בהפצצות הוא מבין. אשכנזי היה בסדר ויצא בשלום, אבל מי שיוצא למלחמה כדי לחזור בשלום, לא ינצח. הרמטכ"ל ה־19 של צה"ל חוטף בימים האחרונים ארטילריה טלוויזיונית לה ציפינו שמונה שנים. הוא אפולוגטי, מתגונן, נטול רוח קרב. מי שמכיר את אשכנזי האמיתי, יודע את יכולותיו של האיש מול קהלים, את איכויותיו המיוחדות, את הדרך שבה הוא יודע לדבר עם אנשים, לשכנע, לסחוף. כל אלה לא נבעו החוצה, בינתיים.
 

אני מפר בפעם המי־יודע־כמה את הנדר שנדרתי לא לדבר, לכתוב, ללחוש, לחלום או לדמיין שום דבר שקשור בפרשת הרפז, כדי לחזור על העובדות: בפרשה הזו לא היו צדדים טובים באופן אבסולוטי. הכל יחסי. כמי שהביט וחווה את הפרשה הזו מקרוב מאוד, אני יודע לקבוע שאשכנזי היה הצד הטוב (יחסית), המתגונן, המותקף והצודק של המשוואה. בצד השני היה שר ביטחון בשם אהוד ברק, שתכנן לנצל את המשרד בקריה כדי להפוך ל"מר ביטחון" ומשם לחזור לראשות הממשלה. זה לא הסתייע. בשלב מסוים הבין ברק שמי שמונע ממנו את התהילה, באופן פאסיבי, הוא רמטכ"ל פופולרי במיוחד בשם גבי אשכנזי, ששיקם את צה"ל, השמיד כור סורי וביצע תמרון קרקעי משמעותי (אחרון) בעופרת יצוקה במחיר מינימלי.
 

ברק יצא למלחמת חורמה באשכנזי, המתוארת עד זרא ב־467 עמודי "חמקן", ספר שהוצאתי בהוצאת כנרת זמורה ביתן לפני כמה שנים. ההתנכלויות מכיוון לשכת שר הביטחון הגיעו על בסיס יומי והיו יצירתיות במיוחד. בדוח המבקר, שמותח ביקורת קשה על אשכנזי, יש ביקורת קשה לא פחות על מה שנאלץ אשכנזי לחוות מהשר שלו. במציאות הזו, אשכנזי התגונן. הוא קילל והתמרמר ודיבר וקיבל חומרים (מדהימים) ואסף חומר ומה לא. אבל מכיוון שכל מילה שאמר בארבע שנותיו כמפקד העליון של צה"ל נסרקה במסרקות ברזל, אירוע חסר תקדים ושערורייתי מאין כמותו (בזכות "הצנחתו" של אדם בשם דני עפרוני לתפקיד הפצ"ר), קיבל אשכנזי תעודת יושר שאין כמותה. שום דבר פלילי לא נמצא שם. נאדה. אחרי שתי חקירות משטרתיות, אחת מהן מיותרת, וסבל מתמשך של קרוב לשמונה שנים. אז אולי די?

גבי אשכנזי בהשקת "כחול לבן". צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90

 

אם אני הייתי החונך של אשכנזי בכחול לבן, הייתי כופה עליו להתראיין כל יום, כל היום. הייתי מבקש ממנו להפסיק להתנצל. הייתי דורש ממנו לדבר כמו שהוא דיבר כל חייו. להיות הוא. לפרט את התזה החברתית שלו, שאותה הוא מטפח מאז ילדותו במושב, דרך היותו סגן הרמטכ"ל החברתי ביותר זה שנים רבות. הייתי מבקש ממנו לריב, להתעצבן, להגיד את האמת על מה שקרה כשהיה רמטכ"ל ולהתגאות בצדדים האפלים שלו. לשמחתנו, את הצדדים האפלים שלו למדו להכיר על בשרם טיפוסים כחסן נסראללה, בשאר אל־אסד ועוד רבים ולא טובים שקצרה היריעה או אסרה הצנזורה לפרט כאן. טוב עשה אשכנזי כשאמר אצל דנה ויס את משפט המפתח: "מבין שנינו (הוא ונתניהו), מי שהשמיד כור גרעיני זה אני". הוא שכח עוד אחד בשם אהוד אולמרט (וכמובן, את כל העושים האחרים במלאכה בזרועות הביטחון השונות). הרי אם זה היה תלוי בנתניהו, הוא היה נואם נגד הכור הגרעיני־פלוטוגני שבנו הצפון קוריאנים לאסד בחצר האחורית שלנו, עד היום.
 

הרוטציה וניסנקורן

ועוד משהו, לסיום: כל מי שבקי בענייני כחול לבן יודע שככל שנתקרב לבחירות, כך תעלה ותבצבץ ותופיע ותתרומם האופציה לבטל את הרוטציה. בדיוק כמו שקרה בין ציפי לבוז'י. הרוטציה לא פופולרית, ונתניהו הופך אותה למנוע צמיחה כשהוא מאיים על הציבור באפשרות שיאיר לפיד יהיה ראש ממשלה. הבעיה היא שלפיד אינו לבני, ומבחינתו ראשות הממשלה היא משימת חיים שאינה בת ויתור. האיש עקשן, והסיכוי שיוותר שואף לאפס. מצד שני, גם הסיכוי שיתאחד עם גנץ ויוותר על המקום הראשון שאף לאפס, אז אני מציע לא לנחש ולא להמר על העסק הזה.
 

ועוד משהו אחרון: גם על עתידו של אבי ניסנקורן לא הייתי מתחייב. אני מאלה שסבורים שניסנקורן היה יו"ר הסתדרות יעיל וטוב, שכמעט לא השבית את המשק, פעל למען שכר מינימום ועשה עוד כמה דברים בכלל לא רעים. הבעיה היא שאני לא קובע. ציבורית, הוא יותר נטל מנכס ומככב בקמפיין הנגטיב של הליכוד. ניסנקורן לא נהנה לאחרונה בהסתדרות וחיפש אקזיט פוליטי. העניין הוא שבקצב הנוכחי, בקרוב הוא לא ייהנה גם בפוליטיקה. יש לו עד סוף החודש אפשרות לחזור להסתדרות. גם כאן, הכל פתוח.

bencaspit5@gmail.com