“קינדרלעך, מתי כבר נגמור להקים את המדינה ונלך הביתה?”. זו הייתה אחת מאמירותיו השנונות של ראש הממשלה השלישי, לוי אשכול ז”ל, שצוטטה שוב ושוב באזכרה הממלכתית שנערכה בשבוע שעבר במלאת יובל לפטירתו. בהזמנת יד לוי אשכול, שמפעילה את המוזיאון החדשני בבניין ההיסטורי בלב ירושלים, השתתפתי באזכרה בהר הרצל. אני, החרותניק, מקום 117 ברשימת הליכוד לכנסת הנוכחית, חשבתי שיהיה נכון מצדי לתת כבוד לזכרו של אחד מראשי מפא”י, שהיה יריב פוליטי הוגן, מקרב ומאחד.


כמו יצחק שמיר אחרי מנחם בגין, כך היה אשכול אחרי דוד בן־גוריון. הכל תמהו כיצד יתפקדו לאחר שני ה”גדוילים” (ביטוי החוזר שוב ושוב ב”נער האופניים” של אלי עמיר), כיצד ייכנס אשכול לנעליו של “האחד בדורו”, שעשה הכל כדי להכשיל את יורשו. מתברר שהן אשכול ב־1963 והן שמיר ב־1983 נכנסו היטב לתפקיד הרם, ורק לאחר מותם גברה ההערכה לפועלם.


בן־גוריון לא נתן אשראי לאשכול, כפי שזה ביקש בתחינה ולשווא (הזקן אף לא טרח להגיע להלווייתו), אבל עד מהרה הוא השתחרר מצלו הגדול. רק מנהיג מסוגו, שהאינטרס הלאומי קדם אצלו לאינטרס המפלגתי־מעמדי, יכול היה להפר את הוראת קודמו הדוגמטי ולפעול להעלאת עצמות היריב זאב ז’בוטינסקי. רק ראש ממשלה כמוהו יכול היה להפר את הצו הבן־גוריוני של “בלי חרות ומק”י” ולכונן ממשלת ליכוד לאומי בהשתתפות השר בלי תיק מנחם בגין. רק הוא יכול היה למחול על כבודו ולהפקיד את תיק הביטחון בידי משה דיין ערב מלחמת ששת הימים.


מרחבת קבר חוזה המדינה בנימין זאב הרצל אני נע אל מקום הטקס בחלקת גדול האומה. הנה אני ניצב לבדי מול המצבה השחורה של ז’בוטינסקי ורעייתו יוענה, ומהרהר על המחווה הלאומית הנאה שעשה אשכול ב־1964. גם לאחר מותו של ז’בוטינסקי, שמונה שנים לפני קום המדינה, לא זנח בן־גוריון את יריבותו המרה עם המנהיג הרוויזיוניסטי המת. את סירובו להעלות את ארונו נימק במילים בוטות: "הארץ זקוקה ליהודים חיים ולא לעצמות מתות”. סוג של נקמנות קטנונית.


המחווה של אשכול הייתה ראשית ההתפייסות בין המחנות, תרמה לחיזוק אושיותיה הדמוקרטיות של המדינה הצעירה, ושימשה אבן דרך שהובילה למהפך ב־1977 (שמונה שנים לאחר פטירתו של אשכול) ולכינון ממשלת האחדות הלאומית בין הליכוד לעבודה ב־1984. עוד שתי עמדות של מנהיג חרות יישם אשכול: דרישתם של בגין ויגאל אלון להורות לצה”ל לפרוץ לעיר העתיקה ולכותל המערבי ולאחד את ירושלים בריבונות ישראל; לבטל את הממשל הצבאי הנוקשה שהיה מוטל מאז 1948 על ערביי ישראל.


מרחבת קבר ז’בוטינסקי מערבה אני נקלע לסדרת בדיקות ביטחוניות. נע בין שתי יריעות בד לבן שמסתירות את חלקת הקבר של ראש הממשלה השביעי שמיר; חולף על פני מצבותיהם של שמעון פרס, יצחק רבין, ישראל ישעיהו וגולדה מאיר ומגיע למקום קבורתו של אשכול. 


לתומי סברתי כי תהיה זו אזכרה ממלכתית־עממית, כיאה למנהיג העממי הזה, אבל התבדיתי. הטקס, מבחינה זו, הוחמץ. בני המשפחה ועשרות מקורבים נטלו בו חלק, ובהם נציגות קטנה ממפלגתו הצונחת של אשכול עצמו. היו שם גם תלמידים שהובאו מראשון לציון, וכמובן שני המספידים הראשיים, מהמחנה האחר. קריאתם של הנשיא ריבלין ושל ראש הממשלה נתניהו להציף את אשכול כדמות מופת לציבור הרחב בימינו לא הדהדה אל מעבר לחלקת גדולי האומה. קול הלמות מערכת הבחירות הפרועה גובר על דממת הר הרצל ושוכניו.


אשכול תרם רבות לבניין המדינה, בכל תפקיד שמילא, עד שמצא את מנוחתו האחרונה. כמו מנהיגים שקדמו לו, ובאו אחריו, משמאל ומימין. לחלקם מתעצמים הגעגועים. 


בעודי צופה בטקס המרשים לזכרו, לא יכולתי שלא להרהר ביני לבין עצמי: 50 שנה לאחר מותו בעת מילוי תפקידו הרם, עדיין מוקדם “ללכת הביתה”. הבית הלאומי של העם היהודי בוער, ולא בגלל בלוני נפץ וטילים מתעופפים, אלא בגלל הקינדרלעך שמנהלים בימים אלה מערכת בחירות שלוחת רסן ונטולת כבוד. עוד רבה המלאכה עד שתתבסס כאן חברה של נאורות וסובלנות, כפי שהגה ז’בוטינסקי וכפי שחלם המפא”יניק הטוב אשכול, ועד שיושגו שלום בית, אחדות פנימית, שוויון וביטחון. המדינה כמעט בת 71 וטרם נגמרה הקמתה. נוח בשלום על משכבך, לוי בן דבורה ויוסף שקולניק.