אין כמו דלקת ריאות כדי להבין טוב יותר את המקום הזה: ישראל. כן, אני יודע שאני צריך להסביר את משפט הפתיחה המוזר הזה (אף על פי שתמיד אוכל לטעון להגנתי שהוא תולדה של חום גופי המשתולל), אבל אני נשבע לכם שאני מוכן לחתום עליו גם אחרי שלושה "נורופן" וכוס תה עם לימון.



ברשותכם, אצהיר כאן שלרוב אני בריא, לפחות ברמה הפיזית: אפילו שפעת עונתית, חלק בלתי נפרד מהחורף, היא עבורי משהו שמתרחש רק פעם בכמה שנים. אולי משום כך, ואולי משום שאני טיפוס קלנדרי להחריד, שעבורו החורף מפסיק להתקיים בתחילת חודש מרץ, כשסיימתי הרצאה מול חבורת סטודנטים לתקשורת בבית ציוני אמריקה, פחות מקילומטר מביתי, החלטתי שאין לי צורך במעיל הרכיבה שלי והגעתי הביתה אחרי כחמש דקות כשאני רועד מקור.
 
ייחסתי זאת לעייפות הכבדה שבה חשתי לאורך כל אותו היום, אבל הרעידות לא פסקו גם כששכבתי לי בטרנינג תחת מעטה של שמיכות פוך - עד שקמתי למה שסברתי בטעות כבוקר שכולו שפעת. נו שוין, סחתי לעצמי (תה עם לימון גורם לי לאמץ מיד ז'רגון קשיש), אז שתהיה שפעת: קצת כדורים, קצת לשכב במיטה - ומחר אהיה פיקס.
 

רק שלמחרת לא הייתי, וכך גם ביום שלאחריו. ומאחר שכל התסמינים הנלווים של נזלת וכאבי גרון נעדרו הפעם מהפסטיבל (ורק אחרי שכמובן שחקתי עד דוק את כל הקלישאות על גברים עם שפעת), הלכתי ביום רביעי למוקד של מכבי. 
 
"הלכתי" הוא ככל הנראה ביטוי שמגלם הרבה יותר כבוד עצמי מכפי שהגיע לי בנסיבות העניין. האמת היא שנגררתי לשם על ידי הגברת קיפניס, שהחליטה לשים קץ לפארסה, שלפיה כבר יותר מדי ימים ברצף שוכב במיטתה גבר ומיילל מהסיבות הלא נכונות. "יש לך דלקת ריאות", סח לי הד"ר ושלח אותי להתמודד עם מבטי התוכחה של הגברת, שהחזיקה בדיוק באותה דיאגנוזה רק 72 שעות קודם לכן. 
 
מה אומר לכם, חברים? לא על השבוע הזה תהיה תפארתי. טיול הבוקר עם הכלבה נדמה היה כמסע כומתה, חום גופי עלה וירד כמו ברכבת הרים (רק בלי ההקאה המשחררת בסוף) ורק אחרי כשלושה ימים של אנטיביוטיקה די חזקה החל להתייצב. במילים אחרות: היו ימים שבהם כל מה שהחזיק אותי חי היה הפחד ממה שתעשה לי הגברת אם יתברר שנפטרתי בלי להותיר אחרי די אוכל מבושל לשבעה!
על הדרך הרווחתי מנוחה כפויה, שגם אם לא הייתה מהנה במיוחד, אפשרה לי לפחות להתבונן לא רק בעצמי אלא גם בעצמנו. בהתחלה עוד ניסיתי לעבוד קצת, אבל למעט הוצאה של כמה מיילים והודעות טקסט שעליהם יגעתי כמו על רומן עב כרס, לא הצלחתי ממש להתרכז. וכך מצאתי את עצמי צורך לא מעט סמים. כלומר לא על דרך השאכטה חלילה (בכל זאת, בדלקת ריאות עסקינן) אלא בצורת סדרות כמו "נרקוס" בנטפליקס, מגוון של תוכניות אקטואליה משמימות (תכף נשוב אליהן) והסדרה המרגשת על המעברות, שבה צפיתי מבעד למסך של דמעות. 
 
אולי היה זה החום הגבוה שעשה אותי רגשן, אבל הסדרה הזאת גרמה לי לדמוע בעיקר משום שעולה ממנה תמונת גיהינום שהדרך אליו הייתה רצופה דווקא בכוונות טובות, כמו בטרגדיה יוונית. 
 
מה שמביא אותי לגיהינום הפוליטי, כפי שהוא ניבט אלינו מתוכניות האקטואליה. ג'ורג' אורוול סבר פעם שעלול לקום משטר שיקבע עבורנו שאמת היא שקר ושקר הוא אמת ("חירות היא עבדות", "בורות היא כוח", "מלחמה היא שלום" וכיו"ב), אלא שאפילו הוא, באחת מהיצירות התרבותיות הקודרות של כל הזמנים, לא האמין שאנו ניצור את המציאות הזאת במו ידינו. שהיא לא תהיה תולדה של מלחמה נוראית או מנהיג מטורף, אלא בחירה חופשית שלנו. רובנו מסכימים שהים הוא אותו הים והערבים הם אותם ערבים, הבעיה היא שהיהודים באמצע התחרפנו והתחילו להילחם איש באחיו.
 
בשולי מלחמת האחים למדתי גם שהתקשורת בארץ היא שמאלנית, שהחליטה למוטט את שלטון הליכוד כדי להעבירו בעורמה לידי אחמד טיבי. איך אני יודע? לא מערוץ 20 ולא מ"ישראל היום". לא מגלי ישראל ולא מערוץ 7, לא מ"מקור ראשון" ולא מהליכוד טי־וי; אני יודע זאת מפי בנימין נתניהו שנאם בפריים טיים בשלושת ערוצי הטלוויזיה במקביל ומרעייתו שהתארחה אצל רני רהב ושרון גל וממירי רגב שצעקה על רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות" ומגלעד ארדן שהופיע באותן דקות ממש באולפנה של אילה חסון - ומזל שהם היו שם כדי לחשוף עד כמה נכלולית היא התקשורת שמבטאת רק צד אחד, או שאולי שוב עלה לי החום והזיתי את כל זה?