כמה דקות אחרי הנחיתה בלוטון, עוד בשלב שבו הטייס מבקש לא לפתוח את הטלפונים - אבל בטיסה שחצי ממנה ישראלים קשה ליישם - קיבלתי שלוש התראות מהאפליקציות החדשות ששכחתי לנתק. שלוש מעטפות נפץ התגלו בלונדון, שתיים בשדה תעופה ואחת בתחנת רכבת. וכמובן גם הודעה לחוצה מאמא שלי, ששתי הבנות שלה נסעו להתאוורר ב"מעוז הטרור": "שימו לב כשאתן ברכבת", כתבה. ואני עניתי, "זה לא משהו שלא קורה בתל אביב". 

למזלנו, יצאנו חלק אחרי ביקורת הגבולות, ומלבד הנוהל השגרתי בטיסות שמגיעות מישראל, שהתבצע על ידי שוטר ושוטרת חמושים, לא התעכבנו במיוחד. המעטפות לא התגלו בלוטון, המקום שהזהירו אותי לא להסתובב בו בלילה כי "יש הרבה מוסלמים". יש לי חברים מוסלמים, מיד עניתי, אז מה? בכלל, כמעט כל מי ששוחחתי עמו לפני הטיסה ללונדון הזהיר אותי שהעיר שינתה את פניה, שצריך להיזהר, שהייאוש שם אומנם הרבה יותר נוח לחיים עצמם, אבל כנראה יותר נוח גם לטרור. "תשתדלי לא לדבר עברית ברחוב", חזר ואמר זה שגר שם וחזר לא מזמן. ואני, שכבר מיומנת בחיים תחת התרעות, לא התרגשתי יותר מדי.
 

פרדי, הנהג שלקח אותנו מהשדה למלון בלסטר סקוור, הוא יהודי ממוצא ליטאי, שחי כבר 18 שנה בעיר ונמאס לו. "אני מחכה שארוויח עוד קצת כסף ואעזוב". ולא יכולתי שלא לתהות איך אפשר לעזוב את לונדון, העיר שבה כל הקלישאות מהשיר של חנוך לוין נכונות. אנטישמיות? שאלתי. דווקא לא, הוא ענה, פשוט נהיה לחוץ מדי, כל הזמן רודפים אחרי דברים, ו"אני צריך טבע ושקט". "אתם הישראלים רגילים לזה, כי אתם מטורפים", אמר, "אנחנו היהודים רק משיגנעס, ותאמיני לי שיש הבדל". 
 

אי אפשר לא להרגיש בבית בלונדון. ואם להתנתק מהסוגיות הפוליטיות, מהאנטישמיות הגואה, מדוכני ה"המרה" האסלאמיים, שמשכנעים אנשים לקחת בחינם עותק של הקוראן ומהחיים בעידן הטרור העולמי המודרני - לונדון עדיין שומרת על קסמה, בפרט בעיני מי שמגיע מסיר הלחץ שנקרא ישראל. באמת שניסיתי לחפש איפה "התקלקלה" העיר, כמו שהזהירו אותי, ולא מצאתי. אם כבר, אנחנו איבדנו את עצמנו בביצה המקומית, שאת הריח שעולה ממנה כבר אי אפשר להריח. 

בתי הקולנוע עדיין מפוזרים ברחוב ולא מאוגדים בתוך פילים לבנים בדמות קניונים. הכיף שברכישת כרטיס להצגה בדוכנים (אצלנו קסטל המיתולוגי הפך לעוד בית קפה) החזיר לי תחושה של שפיות. העולם עדיין לא איבד את זה לגמרי, עוד לא הפכנו להיות רובוטים מוחלטים שמתעסקים רק בפוליטיקה, בגנציאדה, ליכודיאדה ובהשתלחויות מלאות בשנאה כאילו אין ווסט אנד בעולם, כאילו אין הארי פוטר, כאילו אנשים בני 50 פלוס לא יוצאים מ"מלך האריות" עם דמעות. 
 

התיאטראות מלאים עד אפס מקום, כמעט אי אפשר להשיג כרטיס לסרט. יש חנויות תקליטים ומוזיקה בכל חור, וספרים. אינסוף ספרים. כל כך כיף לחיות במקום שבו עדיין מוכרים שלושה סמואל בקט כ"מבצע השבוע". ברור שקניתי. טוויטר? לא יכולתי לעשות את זה לעצמי כשהחלון שלי משקיף על הפסל של שייקספיר ובו נאמר "אין חשיכה כמו בורות". 

פסלו של שייקספיר בלונדון. צילום: טליה לוין

 

בזמן שהותי בלונדון התפרסם בעיתון זה תחקיר גדול של מרדכי חיימוביץ על האנטישמיות שחווים היהודים בגולדרס גרין, ומכיוון שגם שמעתי על כך ממקור ראשון, אני מבינה שהלב שלי אומנם מרגיש כמו בבית, אבל זה רק כי אני אורחת ולא מתמודדת עם הסחי המקומי, שקיים פה גם אם אנסה לצבוע אותו ב"טלוויזיה מצוינת ואנשים יותר אדיבים". 
 

אותה אורחת, להלן אני, מתעקשת לומר שהיא מספרד לחבר'ה בדוכן "פלאפל מזרח ירושלים", רק כי הזהירו אותי שאי אפשר לדעת. אני כועסת על עצמי, אבל מבינה את המצב הרגיש. באחת החנויות אני משוחחת עם אחותי באנגלית, אבל המבטא הישראלי מסגיר אותנו למוכרת. "או מיי גאד, אתן מישראל?", היא שואלת בהתרגשות. "זיהיתי לפי המבטא", היא אומרת וקופצת עלינו בנשיקות. מתברר שלא כולם שונאים אותנו, עדיין.
 

בלונדון התנהגתי כמו בריטית. אז אני רוכשת עותק של מגזין שכל כולו מוקדש לנושא: "איך למצוא עומק בעולם שטחי", וגם מקפידה להיות עוד יותר מנומסת בעיקר לאנשים שיודעים מאין אני מגיעה, כאילו כל משא "האזרח הישראלי הברברי" מונח על כתפי, ואלוהים יודע שאנחנו ברבריאדה. לפעמים זה מקסים, לפעמים זה בלתי נסבל. אני אומרת תודה וסליחה גם כשלא צריך ובכלל, מתברר שלאחל למישהו "יום נפלא" משפר את הקארמה היומית. גם חיוך. גם אם אין סיבה. 
 

אחרי יומיים לא התאפקתי ופתחתי את הטוויטר כדי לבדוק מה חדש. הבנתי שראיינו את שרה נתניהו ושהיו קסאמים, ושעדיין כולם שונאים את כולם ולא מהססים גם לומר את זה, אפילו גיליתי תגובת נאצה שמישהו השאיר לי על הטור הקודם, ובסך הכל כתבתי על ביקור בבית אבות. אז החזרתי את הטלפון למצב טיסה ויצאתי לסיבוב באוקספורד. אם כבר מקללים אותי, אני מעדיפה שיעשו את זה בחיוך מזויף.