הכלל הראשון שלי בכתיבה הוא "בלי ילדים". נהגתי לחבק את ילדי כדי לסחוט מהם טקסטים, אבל אינני מוכן לכתוב על ילדיו של הזולת גם אם הם ילדיו של ראש הממשלה. כאשר מגיעים למערכת מכתבי קוראים מגעילים, אני גורס שעליהם להתפרסם כלשונם בתנאי שילדי אינם נזכרים בהם. לכן היה כיסוי ביקורו הממלכתי הראשון של בנימין נתניהו בוושינגטון (1996) המשימה העיתונאית האומללה בחיי. הבירה האמריקאית היא עיר דביקה ודוחה בקיץ, במיוחד אם עליך לדלוק בעקבותיה של רעיית רה"מ, מצויד בלו"ז חלקי, מעומת עם מבטה הזעף ונהדף מכתפיהם החסונות של מאבטחים רדופי איומי התנקשות, שהאוזניות שלהם משדרות פאניקה. זה היה סיוט. הייתי חדש יחסית ב"מעריב". שלוש שנים בלבד. והעורך הראשי יעקב ארז, שהיה חשדן גדול, כנראה שמע סיפורים מוגזמים על נטייתי הפוליטית והחליט להרחיק אותי מנתניהו עצמו והטיל עלי לכסות את רעייתו. זה היה הזובור האחרון. ארז למד לחבב אותי.

בני נתניהו היו בעיה עבורי. הם היו זאטוטים. לבני הצעיר קוראים אבנר, על שם אבי, כך שקשה היה לי להטות את השם היפה הזה באזכורים שליליים. אני גורס שילדים אינם אשמים בחטאי הוריהם, וודאי לא ילדים רכים כל כך, שנגררים בוושינגטון כמו זומביס סהרוריים מעייפות ומג'ט–לג, פנומן פיזיולוגי שילדים אינם מבינים את פשרו. בגברת נתניהו צלפתי בחדווה. הגיע לה. כאשר עמדתי ערב אחד מול הילדים בלינקולן סנטר, לשם לקחה אותם הגברת נתניהו כדי לצפות ב"היפה והחיה", החלטתי שעד כאן. שיש גבול למה שאני מוכן לעשות כדי ששולחי משינקין ירגישו שקיבלו תמורה מלאה על כספם. שאינני מוכן לגלגל את הכעס על המסית לרצח לפתחם של ילדיו. לא היה מדובר חלילה, וודאי לא אז, בנערים פוחזים נוסח יורשי שושלת קנדי. גם לא באחיין שהוא אנס בפוטנציה בהנחיית דודו ההולל והשיכור. לא מכורים לסמים. לא נואפים. סתם שני ילדים קטנים שהגורל התנכל להם ולעם ישראל ואביהם נבחר לראש ממשלה.

לא היו מרוצים ממני בפלורנטין, אבל הייתי שלם עם עצמי. נתניהו היה צריך ללכת, לא בגלל התקפי הזעם של אשתו. היה עליו ללכת בגלל פיאסקו החיסול הכושל בעמאן (1997) למשל. ממש אז, בפיתול עלילה ישראלי, החליטה התקשורת הלוקה ברפיסות ונמיכות מצח על רהביליטציה מרהיבה שבה זכתה משפחת נתניהו ערב ראש שנה אחד. זה היה בעידן הטרום–רקטלי, שבו בחר פלג עצום וגדול בעיתונות להתחבא מהמציאות המרה בישבן השרד שממנו זורחת השמש כל בוקר. זה היה לפני השירותים האוראליים שהעניקו רן רהב ושרון גל לשרה נתניהו. זה היה הרבה לפני שיאיר נתניהו הפך לנער הפוסטר של הישראליות הקלוקלת.

זה היה רק לפני 20 שנה, ואילו אנשים נוהגים לגזור את המציאות מההווה. זה התחיל בצילומים בלעדיים (ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות") של המעבר ההרואי של המשפחה המלכותית אל דירת השרד המשופצת בירושלים, שרק במקרה לא זכה בכותרת "הר הבית בידינו". מאז השידור החי שערך שדר הטלוויזיה המיתולוגי אד מורו עם ג'קי קנדי, שהראתה לאמריקה את טעמה הטוב והאסתטיקה שלה כפי שבאו לידי ביטוי בשיפוצים שערכה בבית הלבן, לא הייתה התרפסות כזאת. במיוחד צרמו שאגות העידוד של הבעל האוהב מהיציע. כיצד העבירה רעייתו את הבית על גבה בג'ינס ובטי–שירט, כיצד עמדה בתלאות ההובלה, הורתה למובילים היכן להניח את הקרטונים, האכילה את הילדים ואפילו הספיקה לעלות על פן ומסקרה ולארח כבר באותו ערב.

מידה מסוימת של איפוק וטעם טוב הייתה מכתיבה לנתניהו אמירות פחות צורמות. באופקים, למשל, יש נשים שעובדות קשה יותר משרה נתניהו. אין להן מכונית, שני תארים אוניברסיטאיים ומאבטחים. כשהן חוזרות הביתה בערב, הבית הוא דירה של שניים וחצי חדרים עם חמישה ילדים ישנים בחדר אחד על הרצפה והן אינן מארחות את מרטין אינדיק, השגריר היוצא. מה ששורט את המוח בזיכרון הזה הוא העובדה שזה היה הרבה לפני מני נפתלי, רוני מאנה ואחרים, הרבה לפני מילצ'ן, סיגרים ושמפניה ורודה. מה שמוכיח שראש ממשלה מתקלקל כמו בשר מחוץ למקרר וששחיתות ערכים היא סוג של נמק; לא קטעת את הרגל בזמן - החולה ימות או יהפוך למת מהלך.

כתבה על המעון החדש מסקרנת קוראים. מה שלא הבנתי היה פעייתם השקטה והאנמית של העיתונים, שהרטיבו את עצמם בשל הזכות שנפלה בחלקם. כפי שהיה מקובל כבר אז, תנאי הסיקור הוכתבו בקפדנות. מי שבגד בשליחותו העיתונאית בתנאים הללו הפסיד את זכותו בסיבוב הבא. קשיי הקליטה של משפחת נתניהו בביתם החדש עוררו אמפתיה עממית גדולה. רה"מ לא הצליח להשתלט על השלט של המזגנים והיה נורא קר. הנה לכם אדם שאינו מסוגל להבדיל בין עיקר לטפל.

***

על גופם של הצלמים ששכבו על הקונצרטינות בכניסה למתחם המבוצר בבלפור חלף באותם ימים יאיר לפיד, שהיה בעל בסטה בכבלים. לפיד היה בעיני דוגמה קלאסית לבן ערובה של שינקין. הוא ידע מה עליו לעשות כדי לא לאבד את תו החניה שלו בתל אביב. הוא היה די ספורטיבי כדי לשוות לראיון הכמו–אישי והכמו–נוקב שערך עם נתניהו, חזות מתריסה ומראית עין של עימות אלים בשטח בנוי. הוא הבין שבמפגש שלו עם ראש הממשלה עליו להיות יותר עיתונאי מבדרן, יותר בולדוג מפודל. אף שהיה מדובר באחד מאנשי הטלוויזיה היותר מיומנים בהפקת מקסימום מכלום, יצא לפיד וחצי תאוותו בידו.

בקדימונים הנרגשים לבכורת תוכניתו הרבה לפיד לשאול שאלות קשות את אורחיו - הבולטת בהן הייתה "האם אתה בוגד באשתך?". אני לא הייתי שואל את נתניהו שאלה כזאת בטלוויזיה, גם לא בשירותים של נתב"ג. מה שקרה בראיון זה שלפיד הסתבך בשריריו שלו, השאלות הנוקבות הפכו לצ'פחות, ההתכתשות מחויבת המציאות הפכה להסתחבקות, והצחוקים הגבריים הבריטוניים והבטנוניים שעלו מהראיון הבהירו היטב כי אינך יכול לאיים על יונה עם יין.

הפארסה התקשורתית הגיעה לשיאה בערב ראש השנה. למרות המכות הקשות שספגנו אותן שנים, למרות השפם בחומוס, למרות העובדה שרוחות מלחמה גירשו את ענני השלום, נותר בנו אלמנט שהוציא את מיטבנו בערב ראש השנה. היסטורית ומסורתית זה לא הזמן להיות מרושעים. מה שקרה בפועל, אחרי יותר משנה שבה כילינו בנתניהו ובמשפחתו את מיטב התחמושת, אחרי ששפכנו עליהם משאיות של קומפוסט, אחרי שהתנכלנו להם על מה שעשו ועל מה שלא, נתקפה העיתונות במוסר כליות ובנקיפות מצפון. מרוב שכתבנו עליהם דברים רעים, לא נשאר יותר מה לכתוב. ממש אפיסת כוחות.

לכן הגענו אליהם מובסים, מקופלי זנב, מתרפסים ומכים על חטא ופתחנו עבורם בימות בידור לחג.

ראיון משותף לזוג ב"ידיעות" ושני ראיונות נפרדים עם רה"מ ורה"מת ב"מעריב". מבנג'מין ניתאי ליהודה המכבי עם סיגר. יכול להיות שהייתה טקטיקה סמויה במפגשים ההם. יכול להיות שהעורכים החליטו שאם ייתנו לשניים די חבל, הם יתלו את עצמם. הם עשו את זה אבל ללא עזרה. פתאום חזרנו לעיתונות אובייקטיבית ולא דעתנית ומגמתית. תיאורי צבע, שאלות ותשובות, מילים נמלצות על יופי, חוסן, קרבה, אהבה, שותפות דרך וגורל. קיטש ופטריוטיות.

הנשיא קנדי אהב להצטלם על היאכטה הנשיאותית. קנדי עישן סיגרים. לפני העימות עם קובה הוא שלח את פייר סלינג'ר לקנות לו את כל הסיגרים הקובניים שעליהם הצליח להניח יד. קנדי היה נשיא שטיבו ואיכותו שנויים במחלוקת. הוא הביא את העולם לסף מלחמה גרעינית. הוא נאף כמו קיסר רומאי. עישן מריחואנה ליד הבריכה ורץ עירום במסדרונות הבית הלבן, כשזקפתו מנחה אותו כמו מקל של עיוור. נתניהו לא ביקש להידמות לביל קלינטון, שתיעב אותו. נתניהו רצה להיות קנדי. לכן היו אותו ערב חג צילומים בלעדיים מהיאכטה בכנרת, כולל סיגרים.

בני הזוג נתניהו, כך למדנו, אוהבים אוכל איטלקי. לפני שהפכו לסיוט אבטחתי, הם נהגו לאכול הודי בטנדורי. רה"מ אוהב בשר על האש (כמו כולם) וסחוג (כמו כולם), ויש לו במקרר גבינת פרמזן מאיטליה. ריבוי הפרטים הקטנים שביקשו להאניש את נתניהו ואשתו, העיד על ניסיון כן ואמיתי להעניק לנתניהו התחלה חדשה. למחוק מהלוח את כתובות הנאצה שנכתבו עליו בעיתונות ולעשות איתו סולחה. זה עשה את העבודה, אבל בגד בשליחות. באותה הזדמנות שבה התגלגלה העיתונות על השטיח במעון החדש ובני הזוג ליטפו אותה מתחת לסנטר, נרשמו סימני שאלה גדולים באוויר הסתיו הקריר. כמו ביקשה העיתונות לצאת נקייה מחרושת השמועות שמלווה את נתניהו מיומו הראשון בתפקיד. "אני לא בטוחה באמיתות העובדות שפרסמנו בעבר", מלמלה העיתונות, "אבל בהזדמנות חגיגית זאת אתן לזוג הזדמנות להפריך אותן ולהעמיד אותי על טעותי".

זכות התגובה היא חובה עיתונאית שיש לתרגל אותה בזמן אמת ולא בשיהוי מערכתי של חודשים ושנים. אם אינך בטוח - אל תפרסם. אם פרסמת - עמוד מאחורי דבריך. אם אתה מניח לנתניהו להכחיש הכל בערב חג, קח בחשבון שבפעם הבאה לא יאמינו לך. לא בשינקין ולא במצודה. מהראיונות עם שרה ובנימין נתניהו ניתן היה להבין שהם נוטים להתמסכנות ולרחמים עצמיים. הילדים מתגעגעים לביבי. הוא מתגעגע אליהם אך לא רואה אותם מספיק. שרה עובדת קשה וצריכה להתאפר כל הזמן. על כל אלה אפשר היה לומר שאם נתניהו היה נמצא יותר בבית, כפי שרצו אשתו וילדיו, היה לו פחות זמן לעשות נזק במישור הלאומי.

***

מתישהו אחרי הרצח של יצחק רבין נשמעה טענה בדבר ההגנה הגורפת והחיבה היתרה שהוא קיבל בחייו מהעיתונות. לא בפעם הראשונה היה נדמה לי שישראלים חיים ביקומים שונים ולא בהכרח מקבילים. ישראל סובלת מסוג עיקש ביותר של אמנזיה סלקטיבית. ירדתי לארכיון "מעריב" וישבתי בו יום שלם וליקטתי את כל הדברים האיומים שנכתבו על הקדנציה השנייה של יצחק רבין. חלק זכרתי בעל פה כי אני כתבתי אותם. הפסקתי כאשר היה ברור שיש לי יותר ציטוטים מאשר הכפולה שעמדה לרשותי במוסף הפוליטי. אנשים, כולל עורכים בכירים, לא זכרו כיצד קרענו לרבין את הצורה. מהגירוש הלוחמני והאווילי של 405 לוחמי חמאס לשלג בלבנון בהמרצת מרצ, ועד בכלל.

העיתונות הישראלית סובלת מתסמונת פוסט–טראומטית אחרי רצח רבין, לכן מסתופף חלק כה גדול ממנה בתוך מעגל האבטחה של נתניהו ופועה מתוכו כעדר כבשים. מצד אחד, נאמרו ונכתבו עליו כל הדברים הקשים ביותר. מצד שני, יש לו עדה מעריצה של כתבי חצר ומוציאי דברו. התמונה המעוותת הזאת משפיעה על הטמפרטורה של הבחירות, על מפלס האלימות הגבוה ועל השנאה ההדדית בין ימין ושמאל.

התקשורת האמריקאית היא שסללה את הדרך לבחירת דונלד טראמפ באנינות, התנשאות וחוסר יכולת מובהק לקחת אותו ברצינות, לצד כיסוי צמוד של קמפיין הבחירות האלים שלו. אחרי בחירתו החל תהליך שיקום ארוך שהפך לקימוט פנים קולקטיבי וסוג של לעג חורך לכל מה שעולה מטראמפ. זה מה שקרה לעיתונות הישראלית. החדשות ראויות לדפוס, אבל רמת ההתלהמות הנובעת מהתסכול והחרון הקדוש הבוקעים מהעיתונות בהיותה אזרחית ישראלית החרדה לגורלה - אחראית לכיסוי פרטיזני, מרושע ורחוק מקורקטי.

מי הן שתי הנשים בהיסטוריה היהודית שעמן מזדהה שרה נתניהו? שרה אהרונסון וחנה סנש. הראשונה התאבדה בירייה כדי להימלט מעינויי הטורקים אחרי שמחתרת ניל"י נחשפה. השנייה הוצאה להורג בידי הנאצים אחרי שצנחה מאחורי עורף האויב. נדמה לי שאני יודע מי הם הטורקים והנאצים של גברת נתניהו.