באחד הסיפורים בספר המיתולוגי "תמונות יפואיות", שתיאר בכישרון רב את חיי הפשע הישראלים ביפו-תל אביב של שנות השישים והשבעים, כתב מנחם תלמי על ברנש שנמלט מפושעים שדלקו אחריו ובמהלך המרדף נקלע לתזמורת חתונות ונאלץ להתחזות לנגן חצוצרה. "הפחד הוא המורה הטוב בעולם", התפייט תלמי ותיאר כיצד פחד המוות גרם לבחור המשקשק לנגן כדי להציל את חייו. 
 

הספר הזה, שכנראה לא היה עובר את משוכות הפוליטקלי קורקט של ימינו, ואולי גם היה סופג עקיצה מתנועת המחאה המוצדקת נגד הטרדות, נוגע בכמה נקודות חשובות בחיים שמתבלטות כעת בהקשר של מערכת הבחירות. הפחד דוחף אנשים למעשים שהם מעבר ליכולת שלהם, מעבר להגיון הרגיל, מעבר לגבולות הקופסה. לפעמים זה טוב, ברוב הפעמים זה נורא. 
 

הפחד הגדול שנוכח בחיינו בימים אלה, גם אם לא שמתם לב, הוא אחוז החסימה. לא החשש ממערכה עם איראן בסוריה, לא פיגועי הטרור הגוברים בשטחים, לא ההסלמה ברצועת עזה או הפחד מתוכנית מוכתבת של דונלד טראמפ לפתרון הסכסוך – אחוז החסימה הוא פחד קיומי של כמה פוליטיקאים. להיות או לחדול. והוא דוחף אותם אל מעבר לקווים. 
 

הנפגעת העיקרית היא האמת. העובדות, הנתונים והמהות לא משחקים תפקיד. הכל מתערבב ומגויס לתשדיר פרסומת אדיר שבו אנחנו קהל שבוי. היעד הוא זמן מסך והשתלטות על סדר היום וכל השאר הפך שולי. 
 

הפחד דוחף למשל את משה כחלון לפרסם את הסרטון שמציג את שותפיו לקואליציה בכותונת משוגעים. האם יש במסר הזה גרעין של אמת? התשובה היא כן. אבל בסוף היעד הוא לחזק את הכותרת והמסר הפשוט והקליט, שרק כחלון הוא ימין שפוי מול הטרללת בימין. אבל אם היעד של כחלון יושג ומפלגתו תעבור את אחוז החסימה, הוא אמור לשבת עם האנשים האלה לשולחן הממשלה והקבינט. ועדיין, גם כעת היחס למסר הזה הוא סלחני. כחלון במצוקה, מושכים אנשי הליכוד בכתפיהם, אנחנו מבינים אותו. 
 

הפרסומת המדוברת של איילת שקד כפרזנטורית פתיינית של בושם הפשיזם, שגורם לישראל נזק בינלאומי, מייצר כבר כמה ימים נושא לדבר עליו. האם כך שקד הייתה רוצה להיזכר? ברור שלא, אבל היא חייבת שאור הזרקורים יופנה אליה ואל שותפה נפתלי בנט כי בלי אחוז החסימה הם הולכים הביתה, עם כל המהפכה המדוברת במערכת המשפט. אחר כך היא תחזור ותאמר שזה נעשה בהומור. העיקר שימניים יגידו שהיא היחידה שנותנת תשובה לשמאל האימתני ונאבקת על שינוי מערכת המשפט. 


 

טשטוש בין אמת לתעמולה
 

כולם יורדים נמוך, ומעל כולם ראש הממשלה, הקמפיינר המוצלח מכולם שהחליט להתלבש על תקרית הטלפון של בני גנץ שנפרץ על ידי האיראנים. נתניהו, ששנים קובל - לפעמים בצדק – על כך שמחטטים בחייו האישיים ללא רחם, חייב לדעת מה החומר המביך שהיה בטלפון של גנץ. איראן הכחישה שהיא עומדת מאחורי הפריצה, אבל האמת לא חשובה. 
 

השאלה מתי חומרים אישיים של מועמד בבחירות הופכים לעניין ציבורי היא חשובה, אבל התשובה לא חשובה. רם בן ברק, נציג כחול לבן ולשעבר איש מוסד בכיר, הסביר שאם יש מידע אישי בטלפון לראש הממשלה אסור היה להיחשף אליו. בן ברק, איש העמק, לא התבייש להגיד שאי אפשר להאמין למי שבגד בשלוש נשותיו ולא מדבר עם בתו הבכורה. זה ממש נמוך. 
 

האם התנהלותם המשפחתית של נתניהו או של גנץ היא חלק מהמערכת השיקולים של הבוחר? בוודאי שכן, אבל המקרה הזה נמצא ממש על גבול החטטנות. דבריו של בן ברק הם עדות לטשטוש בין אמת לתעמולה. אנשי כחול לבן עלו להתקפה ומול פרשת הטלפון המביכה שהכתימה את לובן גלימתו של המועמד החדש והמפתיע, הם עלו בכל הכוח בעניין הצוללות. 
 

כאן יש גרעין של אמת. חשיפתו של רביב דרוקר השבוע העלתה את השאלה האם נתניהו זכה לטובת הנאה כלכלית ממכירת הצוללות, והחזירה לסדר היום את השאלה האם נתניהו הורה שלא כדין וללא דיון מעמיק למכור למצרים צוללות. האם האישור פגע בביטחון ישראל? עד עכשיו לא שמענו עמדה מסודרת בנושא, אבל כעת נשמעת הטענה שמדובר בבגידה במדינה כמעט. לאזרחי ישראל מגיע לדעת מה קרה מאחורי הקלעים והאם התנהל סחר בביטחון ישראל כדי לקדם עניינים כלכליים, אבל ספק אם נדע את האמת עד התשיעי באפריל. זה גם לא חשוב. היעד הוא להטיל ספק, לייצר צל, להדביק לנתניהו חשד שיערער את מעמדו כאדם ששמר על ביטחון ישראל בעשור האחרון. 
 

הדבר החיובי היחיד שעולה מכל השקשוקה התקשורתית הזאת היא שהמועמדים מדברים. הם באים לאולפנים, מתמודדים עם שאלות קשות, נחשפים במעלותיהם ובחולשתם. אנחנו רואים ושומעים אותם. כך באמת צריכה לפעול דמוקרטיה. 
 

הבעיה היא שאנחנו נחשפים רק לתדמית. ישראל כ"ץ נראה כמו שר פעלתן ונחוש, למרות שמבקר המדינה קבע שהוא כשל בתחום אחריותו. גנץ נראה קצת יותר נחוש וסמכותי, למרות שעדויות על תפקודו כרמטכ"ל מציירות תמונה של מנהיג הססן ולפעמים מובל יותר מאשר מוביל. כחלון מדבר בנחישות מול הקבלנים, למרות שמומחי הכלכלה מדברים על מדיניות כלכלית מופקרת. האמת נתונה לפרשנות ולמניפולציה. 
 

מעניין יהיה לערוך רשימה של השאלות המהותית שעולות מכל המהלכים האלה שמקורם בפחד, ורגע אחרי לנסות לקלף מעליהם בנחת את שכבות האיפור והתעמולה ולברר את העובדות. למרות שזה לא יעזור. לא לפוליטיקאים שגורלם ייחרץ באפריל ולא למי שגורלם ייחרץ בעת הרכבת הממשלה. זה גם לא יעזור לנו, האזרחים אבל זה חשוב. מהלך כזה דורש אמון בין האזרחים לנבחרי הציבור, לתקשורת, למשטרה ולמערכת המשפט. כרגע גם האמון נפל כקורבן למהלכי הפחד, והיכולת לשקם אותו הולכת ופוחתת בשנים האחרונות. וזה צריך להדאיג את הפוליטיקאים – יותר מאשר אחוז החסימה.

tguvot@maariv.co.il