מילת המפתח בקמפיין כחול לבן נפלטה מפיו של גבי אשכנזי בסרטון הרמטכ"לים שצולם השבוע. "חלאס", אמר אשכנזי. מילה אחת שמגלמת את הסיפור כולו. עמוד האש ההולך לפני המחנה. אשכנזי הפך, בעל כורחו, לקופירייטר של הקמפיין. המתורגמן הרשמי של תחושת הגועל שמעוררת התנהלותה של הכנופיה הקיסרית בעשור האחרון (וגם לפניו), לשפה פשוטה. הסרטון, שבו דיברו לפיד והרמטכ"לים על כל הנושאים, מצוללות דרך כתבי אישום ועד ביטחון, קיבל מיד את השם "סרטון החלאס ביבי". השפה של גולני השתלטה על השיח שנשלט עד אז בצפון תל־אביבית בניב צנחנים. האנרגיה הגיעה, סוף־סוף, למחוזות כחול לבן. 

בעקבותיה הגיעו הצוללות. בחיל האוויר נהוג להזהיר ש"מי שיפיל אותך הוא מי שאתה לא רואה". במקרה הזה, אנחנו דווקא בחיל הים. הצוללות מאיימות להטביע, בסוף השבוע הזה, את בנימין נתניהו. זה לא נגמר עדיין. זה בקושי מתחיל. ביבי הוא הקאמבק־קיד האולטימטיבי. יש לו בשרוול עוד לא מעט שפנים, הוורדרד שבהם יפציע בעוד שלושה ימים: נשיא ארה"ב יארח אותו למשתה מלכותי וינסה להפיח בו רוח חיים. אם יהיה צורך, יתגייר דונלד טראמפ בשידור חי, יישא את דודי אמסלם לאישה ויבטיח גרין קארד לכל מי שיצביע ליכוד.

אבל בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם לא בטוח שזה יספיק. ב־9 באפריל הכל אפשרי, אבל חשוב לזכור: גם אם בסופו של דבר יצליח נתניהו לנצח, לא לעולם חוסן (לישראל). זמנו של נתניהו קצוב. אם אכן יוחלט בימים הקרובים לפתוח את תיק 3000, עלולים חסידיו של נתניהו להתגעגע לתיק 4000.

את כל צרותיו המיט נתניהו על עצמו. יכול להיות שאלמלא החמדנות האינסופית הצרובה בגנטיקה המשפחתית, לא היה מתפרסם צירוף המקרים הלא ייאמן של אחזקותיו של ראש הממשלה בקונצרן פלדה. אלמלא אי־המסוגלות לפתוח את הארנק, או בכלל להחזיק ארנק, לא היינו יודעים שנתן מיליקובסקי הוא לא רק בן דוד אלא גם בנק. ובמשתמע, גם לא היינו מגלים שנתניהו קנה מניות של חברה רווחית ומשגשגת ב־2007 ב־4 מיליון שקל, ומכר את אותן מניות של החברה שהפכה בינתיים לכושלת ומפסידה ב־2010 ב־16 מיליון שקל. כלומר: רווח של פי ארבעה על ההשקעה בחברה שקרסה. מי אמר שהאיש הזה לא קוסם? 

אלמלא דגלה המשפחה המלכותית באמונה שאף פעם לא צריך לשלם על שום דבר, לא היינו מרימים גבה אל מול העובדה שאותה חברה כושלת שהעשירה את נתניהו תתמזג בהמשך עם קונצרן אחר (גרפטק), שבו יהיה הבן דוד מיליקובסקי בעל מניות מרכזי וטיסנקרופ לקוח אסטרטגי. כל מה שנדרש מנתניהו, כדי להמשיך לנהל את חייו הכפולים, זה לשלם פעם אחת, לשם שינוי, על הוצאותיו בעצמו. כאחד האדם. אבל מי שהורגל מינקותו לחיות על חשבונם של אחרים, לא מסוגל כנראה לעשות את זה. טוב מותו מחייו. יכול להיות שבקרוב יוגש לו המחיר. הפעם, לא בטוח שיהיה מי שישלם במקומו.

זה לא קורה רק כשמדובר במיליונים. תשמעו סיפור: פעם דלפה לתקשורת פגישה (בעייתית) של הגברת נתניהו עם מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, רק בגלל ויכוח על תשלום דמי חניה שפרץ בעקבותיה. השאלה הקיומית של מי יפרע את חשבון ה־11 שקלים עוררה מהומה־זוטא, דלפה למי שדלפה ומשם לטלוויזיה. הם תמיד נופלים על זה. "הוא איש כל כך מוכשר", אמר לי השבוע אחד מאנשיו לשעבר של נתניהו, "הבעיה היא שיש שם באג שהופך את כל הסביבה לבועה של טירלול, יש שם חור שחור ששואב את ההיגיון והשפיות לתוך מערבולת, שהופכת לציקלון קטלני כשמדובר בכסף". 

הדברים הקטנים, המובנים מאליהם, הם אלה שגורמים למשפחה הזו את הצרות הצרורות שהיא נקלעת אליהן במחזוריות קבועה. מי שנכווה פעם אחת עם מתנות (פרשת עמדי והמתנות), אמור להתרחק ממתנות כמו ממגיפה. במקום זה, הקים בנימין נתניהו, על פי החשד, תעשיית מתנות. אז עכשיו זה צוללות. הפרשה הזו התהפכה השבוע על ראש הממשלה כמו בומרנג.

הוא עוד ניסה להחזיר מלחמה. כינס את המצלמות ל"הודעה דרמטית", שבה בעצם ניסה להלשין על בני גנץ ולתבוע ממנו לגלות מה היה שם בטלפון הנייד שנפרץ בידי האיראנים. נדמה לי שזוהי תחתית החבית השפלה ביותר שאליה הגיע נתניהו בעת החדשה. האיש שאץ־רץ לטלוויזיה כדי להודיע לאומה בשידור חי שבגד באשתו בגלל קלטת שלא הייתה מעולם (אבל בגידה דווקא כן), מנסה לגרור אחרים לשטות דומה. נדמה שלפחות הפעם אין לסחורה הזו קונים.

הטור המלא הבוקר ב"מעריב-סופהשבוע"