שלושה שבועות לפני הבחירות אף אחד לא באמת מאתגר את בנימין נתניהו, בוודאי שלא מימין. תחת הססמה "ימין חזק" מתמקד קמפיין נתניהו בתכנים החשובים ביותר למדינה: הטלפון של בני גנץ ומגננה בפני האשמות בשחיתות. בין העניינים הרי הגורל האלו לא נותר דבר ענייני. איש לא מבקש מנתניהו להציג קבלות ולתת התחייבויות לתפיסת העולם שהוא מייחס לעצמו, לא להיותו ימין ובוודאי שלא להיותו חזק. במפלגה שלו, הליכוד, שקט מוחלט. מצע אין, אבל גם אף שאלה לא מופנית למנהיג הנערץ. והנה, גם בימין החדש ובבית היהודי ואפילו בזהות ושות' לא קוראים תיגר על הפוזה הימנית המעושה שמנסה נתניהו לשווק. 
תזכורת קטנה: לפני הבחירות האחרונות נתניהו נכנס ללחץ וחתך חזק לעבר הבסיס הנוקשה של הימין. הוא חזר בו מנאום המדינה הפלסטינית (רק כדי לחזור בו מהחזרה יומיים אחרי הבחירות), הוא פצח במסע הבטחות התיישבותיות ביו"ש ויצא מעורו כדי לרצות את המחנה "שלו". והנה דווקא עכשיו, מרוב מפלגות ימין איש לא דורש ממנו לעשות דבר, שלא לדבר על התחייבות אידיאולוגית ומעשית.  

הדבר מוזר במיוחד, מכיוון שתוכנית טראמפ נמצאת מעבר לסיבוב, וברור שאם נתניהו ממשיך לכהונה נוספת הוא יידרש להתמודד איתה בקרוב מאוד. ולמרות זאת איש לא דורש מביבי התחייבות להתנגד לכל הצעה לחלוקה בירושלים, לא להסכים לכל סוג של מדינה פלסטינית. איש לא תובע שיפסיק להקפיא את הבנייה בבירה ומעל הכל שיבנה את שכונת גבעת המטוס. נתניהו אכן הבטיח שלא יעקור אף יישוב, אבל איש לא דורש ממנו התחייבות שלא למסור עוד שטחים לרשות הפלסטינית. אף אחד לא מזכיר לנתניהו את אי־פינוי חאן אל־אחמר, איש לא דורש שיעצור את ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C. אין מי שיתבע מראש הליכוד לקדם בוועדות התכנון ביו"ש תוכניות בנייה. שום כלום.
לאחרונה הודלף שבלשכת נתניהו התכוונו לחלק קצת סוכריות צבעוניות בטעם ימין בשבועות שלפני הבחירות. בין היתר לפנות את חאן אל־אחמר, להסדיר שלושה מאחזים ולאשר מסה של תוכניות בנייה. אבל נכון לעכשיו גם הסוכריות הפתטיות האלו לא חולקו על ידי נתניהו, למה לבזבז צ'ופרים אם איש לא דורש אותם?
 
אם לא די בכך, בעוד שגנץ־לפיד מתחייבים שלא יישבו בממשלה עם נתניהו, איש בימין לא תובע מביבי להתחייב שאם תהיה לו קואליציית ימין הוא ילך רק איתה ולא עם כחול לבן. על פי ניסיון העבר, הטלפון הראשון שירים נתניהו אחרי הבחירות יהיה לבני גנץ, למרות קרב ההשמצות הנמוך שמתנהל ביניהם עכשיו.
 
אלא שעדיין נותר די זמן לדרוש מנתניהו התחייבויות ברורות ולהשפיע על מסע הבחירות שלו. נכון, גם אם הוא יבטיח, אין כל ערובה שיקיים, אבל זה יותר טוב מכלום. ובכל מקרה, חשוב להסיק את המסקנות: ימין, לא כל שכן חזק, לא בליכוד של נתניהו.  
 
אשמת המפקדים
 
הודות לשליטה שלנו ביו"ש ובניגוד לאובדן השליטה בעזה, יחידת עילית הצליחה השבוע לחסל את המחבל זב החוטם שרצח ופצע ביום ראשון בצומת אריאל. אבל נא לא להתבלבל ולהתבשם מהעובדה שיש לנו מודיעין טוב וקומנדו שיודע לכתר ולחסל מחבל בודד. אירועי הצומת באריאל הם פיאסקו צבאי מרחיק לכת, שצריך לעורר דאגה חמורה ומחייב הסקת מסקנות קיצונית. הם מתחברים לביצועים האומללים של חיילי צה"ל בגבעת אסף וצומת עפרה, רק לפני חודשיים וחצי, ולעוד שורה ארוכה של סימני שאלה והרמות גבה. אין בכך כדי להטיל רבב בחיילים עצמם, מי שמקריבים שנות חיים ולמרבית הצער, לעתים, גם את החיים עצמם. אבל עולה הספק לגבי הכשירות של יחידות לוחמות רבות ומרחף סימן שאלה מעל תפקוד הפיקוד הבכיר. זה שאחראי לאימון החיילים ולסטנדרטים שנדרשים ללחימה ותגובה.  
 
מחבל בודד חמוש בסכין יכול להפתיע חייל אחד ולדקור אותו, אבל בלתי נסבל שהוא ייצא חי מאירוע שכזה, בוודאי לא כאשר ישנם שלושה חיילים נוספים בזירה. תוצאה כזו מצביעה על ליקוי יסודי באימון הפיזי והמנטלי של החיילים. השבוע היו אלו חיילי תותחנים, שלפחות בעבר, ההכשרה שלהם כחיילי חי"ר הייתה חסרה מאוד. אבל בגבעת אסף היו אלו חיילי נצח יהודה שכל הייעוד שלהם הוא ההגנה והלוחמה ביו"ש. והנה הם עמדו כמו מטרות במטווח, חשופים לשלל אפשרויות זדוניות, מדריסה ועד ירי. לכן ברור שהפקודות שניתנו להם לגבי המיקום שלהם וצורת האבטחה של הצומת היו שגויות, שלא לומר אומללות.
 
דרור וינברג הי"ד, שהיה מח"ט חברון ונרצח בקרב המפורסם בסמטה, קיפל את כל החיילים שעמדו לצדי הכבישים מיד כשנכנס לתפקיד. כשבאו המתיישבים בטענות, הוא הבהיר להם שהוא רוצה לספק ביטחון, לא "תחושת ביטחון". לכן הוא הרחיק את החיילים מיכולת הפגיעה של כל מחבל דרדק, ושלח אותם למארבים ומשימות התקפיות–יצירתיות. עם התפיסה הנועזת והמקורית הזו הוא הצליח לחולל פלאים בחברון ולהכניס את האויב להלם ומגננה. 
 
אלא שאת רוב המפקדים בשני הדורות האחרונים מאפיינת התגובה הפבלובית שנראתה השבוע בצומת גבעת אסף, כאשר לפתע הופיעה במקום "מיגונית", שנועדה לכלוא את הטרמפיסטים שבטרמפיאדה. אותה תפיסה מובילה מכיפת ברזל ושרביט קסמים ועד למיגוניות ובטונדות: להתמגן, להתחפר, להתקפד. רק לא להיות יוזם, יצירתי ותוקף. 
 
אם מחברים אימונים לא מספקים לתפיסה הגנתית וקפואה, מידרדרים למדרון עמוק. אם מוסיפים לזה את הסירוס המנטלי שצמרת צה"ל לפותה בתוכו בדור האחרון, לפחות מאז אוסלו, עלולים להתרסק סופית. לכן האירועים בצומת אריאל השבוע הם עוד קריאת אזהרה לכולנו, אחרי שלא התעוררנו לנוכח החידלון וגרירת הרגליים בחזית עזה. והקריאה הזו מופנית מעל הכל לפיקוד הבכיר של צה"ל, שצריך לאתחל מחדש את המוכנות הפיזית והתפיסה המנטלית שלו ושל הצבא כולו.
 
איפה ישנם עוד אנשים
 
צריך היה שיירצח הרב אחיעד אטינגר כדי שניחשף לאישיות המרתקת שלו. אב ל־12 ילדים שהתיישב בעלי שבגב ההר, אבל ירד בכל יום לדרום תל אביב כדי לגרש שם את החושך. מיישם חלוציות יהודית ומחדש קהילה במקום שממנו בורחים כל האחרים. אדם שזיהה שתוקפים חיילים ומיהר לתוך הסכנה. מסובב את מכוניתו לתוך האש כדי להציל חיים, עד שאיבד את חייו.
 
דמותו המיוחדת של אטינגר מזכירה דמויות מרתקות נוספות מיהודי יו"ש שאליהן נחשפנו בנסיבות הכואבות ביותר, עם הירצחן. כמו הרב רזיאל שבח, שנרצח ליד חוות גלעד לפני כשנה. מתנדב במד"א, איש חסד, מי שרק עם מותו התוודענו לגודל אישיותו. ואפילו דמותה הזכה של אורי אנסבכר, נערה תושבת תקוע, שנרצחה באכזריות בפאתי ירושלים, וסימלה את פסגת התום שיש בדור הצעיר שלנו.
 
מצעד הנרצחים הזה משרטט את הפרופיל המופלא של הציבור המושמץ ביותר במדינה ובעולם - "המתנחלים". מי שבונים להם תדמית דמונית מכוונת, ורק חיבור קו הנרצחים מאפשר ללמוד על דמותם הייחודית והנשגבת.
tguvot@maariv.co.il