על רקע גל הפיגועים שנרשם בחודש האחרון ולקראת התאריכים הרגישים מבחינה ביטחונית - יום האדמה, יום הנכבה וחודש הרמדאן - במערכת הביטחון מעריכים שקיים פוטנציאל הסלמה גבוה בזירה הפלסטינית ביהודה ושומרון. אפשר לצאת מנקודת הנחה שההערכה הזו נכונה בכל שנה, ושתרחישים חמורים יותר שהובאו בחשבון אשתקד לא התממשו ובשטח נשמרה יציבות יחסית; אלא שהשנה יש נתון אחד ששונה משמעותית מהעבר.   

על פי ההערכות בישראל, תקציב הרשות הפלסטינית נחתך השנה ב־55%. אבו מאזן החליט הפעם ללכת עד הסוף ולא לקחת את כספי המסים שישראל גובה עבור הרשות. למרות המחיר הכלכלי שנגזר מהמהלך, סקר שערך לאחרונה ח'ליל שקאקי, ראש המרכז הפלסטיני למדיניות ולחקר דעת קהל, מראה כי לאחר שנים של שחיקה במעמדו הציבורי אבו מאזן זוכה שוב באמון הציבור.

תקציב הרשות עומד על 17.5 מיליארד שקל בשנה, מתוכם כ־8 מיליארד הם כספי מסים שמועברים מישראל לחשבון הבנק הפלסטיני מדי חודש. אלא שהפעם אבו מאזן לא משך את הכספים, משום שישראל קיזזה מהסכום הזה את הכספים שהעבירה הרשות למשפחות האסירים. 

תוסיפו לזה את המענק האמריקאי שנמחק לחלוטין, את אונר"א שהולכת ונמחקת, את העובדה שמדינות ערביות כבר לא פותחות את הארנק, ואת הקיצוץ הדרמטי בתרומות מאירופה לפרויקטים בינלאומיים. הפלסטינים רחוקים מלעניין את העולם. אבו מאזן מעוניין ביצירת אווירת משבר בדרכים לא אלימות, והקופה המתרוקנת של הרשות משפיעה בצורה דרמטית על השטח.

אלא שאם ימשיך בקו הזה, ללא משאבים לשלטון, יהיה כמעט בלתי אפשרי לתפקד. בינתיים יו"ר הרשות נחוש. הוא ממשיך לשלם את הקצבאות לאסירים עד השקל האחרון בזמן שהוא מקצץ 50% מהשכר של כמאה אלף פקידיה. הקיצוץ הזה תקף גם למנגנוני הביטחון הפלסטיניים, ובתחנות הדלק בשטחים כבר לא מוכנים לכבד את כרטיסי הדלק שבאמצעותם הם היו מתדלקים. אם המצב הזה יימשך, הוא עלול להשפיע גם על התיאום הביטחוני בשטח ועל המשך פעולות אנשי המנגנונים הביטחוניים לסיכול הטרור. 

אבו מאזן אולי לא מעוניין בעימות אלים כרגע, אבל כשאדי הדלק נישאים באוויר, מספיק גפרור אחד בהר הבית או רצף פיגועים חמורים כדי להצית מדורה גדולה. 

חוסר היציבות הזה אינו אינטרס ישראלי. יתרה מכך, חיבור הגורמים מטריד גם את הדרג המדיני אצלנו, אבל גם בישראל אין כוונה הפעם, בייחוד בתקופת הבחירות, לוותר בנושא כספי האסירים. המשחק מתנהל כרגע תחת חוק אחד בלבד: מי ימצמץ ראשון? אולי לאחר הבחירות זה ישתנה.

במערכת הביטחון מעריכים, בהערכה גסה, ש־90% מהאוכלוסייה ביהודה ושומרון אינה אלימה או בעלת פוטנציאל לטרור אלימות. רק 2%־3% נחשבים כמי שלוקחים חלק בפעולות אקטיביות נגד ישראל, מהפרות סדר אלימות ועד טרור רצחני. צה"ל מנסה לעקוב אחר המוגדרים כבעלי פוטנציאל לאלימות, שמהם יצא טרור הסכינים. החשש הוא מהתגברות טרור היחידים, כשכבר כעת מבחינים בצבא בשינוי דפוס הפעולה של המחבל הבודד, שכולל יותר מחשבה, יותר תעוזה ולעתים גם השגת אמל"ח.

תמונת המצב הנוכחית היא בבחינת התרעה אסטרטגית. מבחינת אופי הסיקור הביטחוני וסדר היום הציבורי בשנים האחרונות, עזה תופסת את מרכז הבמה, יותר מיהודה ושומרון. אם היציבות הביטחונית ביו"ש תיסדק לחלוטין, פוטנציאל הנזק האסטרטגי לישראל יהיה רב. כך שהנושא הזה יהיה מהאתגרים הראשונים של הממשלה הבאה שתוקם בישראל. 

גורם ההפתעה 

מהשבוע שחלף אפשר ללמוד הרבה על המציאות הביטחונית ביהודה ושומרון: מהכשלים המבצעיים המשמעותיים בפיגוע הרצחני בכניסה לאריאל ועד לסגירת המעגל המהירה של כוחות הביטחון עם חיסול המחבל. השבוע עלו נקודות תורפה מבצעיות, הדורשות תיקון מיידי, לצד יתרונות יחסיים בכל הקשור ליכולות המודיעין הגבוהות של השב"כ ואמ"ן והיכולות של היחידות המיוחדות, בדגש על הימ"מ, להוציא לפועל במהירות מבצע למעצר או לחיסול המחבלים בשטח.

הימ"מ הפכה בחודשים האחרונים לזרוע האפקטיבית ביותר של פיקוד המרכז לביצוע מבצעי מעצרים מיוחדים. יכול להיות שבצה"ל, במיוחד במערך היחידות המיוחדות, יש מי שלא אוהב את המגמה הזו, אבל בהחלטה לתעדף את הימ"מ במקום גבוה לביצוע משימות מסוג זה ישנה מידה רבה של בשלות ובגרות שלא תמיד הייתה בצבא.
 

המגמה הזו מעניינת במיוחד לאור העובדה שמי שמוביל את הקו הזה הוא מפקד פיקוד המרכז, האלוף נדב פדן, קצין שגדל בסיירת מטכ"ל ופיקד גם על יחידת דובדבן, שמתמחה בלחימה בטרור ביהודה ושומרון. בעוד הקו הזה מוכיח את עצמו בחודשים האחרונים, בפיקוד המרכז צריכים לוודא שהבחירה בימ"מ כאופציה ראשונה לא פוגעת בתחושת המסוגלת של היחידות המיוחדות של צה"ל, בדגש על דובדבן המתמחה בגזרה הפלסטינית. הזדמנויות מבצעיות לא יהיו חסרות בהמשך.

ובחזרה לכשלים בפיגוע בצומת אריאל, שבמהלכו מערך האבטחה של צה"ל נפרץ כמה פעמים. בחודשים האחרונים היה רצף של אירועים מבצעיים שבהם עלו כשלים בתפקוד הכוחות בשטח, וזה חייב להדליק נורות אדומות. עם זאת, צריך לזכור שבאותה תקופה התרחשו עשרות רבות של פעולות מבצעיות מוצלחות, שבהן לוחמים התנהלו כפי שהיה מצופה מהם במפגש מול מחבלים.  

במלחמה בטרור חייבים להביא בחשבון את גורם ההפתעה. נהוג להגיד בצה"ל ש"גם אם הופתעת לא הוכרעת". העובדה שמחבל לא מיומן בהפעלת נשק הצליח לחדור את כל מעגלי האבטחה בצומת צריכה להטריד את המפקדים בגזרה. האויב המרכזי של צה"ל הוא השגרה, אבל לאחרונה אנו עדים לבעיות נוספות שחוזרות על עצמן, בין היתר במקצועיות ובמיומנויות לחימה בסיסיות ברמת הלוחם הבודד, כולל אי־חתירה למגע עם המפגע ועד לתקלות פיקודיות ברמת הכנת המשימה והחיילים ותרגול הכוחות בשטח.  

קשה לחזות כיצד יתפקדו לוחמים בזמן לחימה תחת אש. מהתחקירים בצה"ל עולה שהלוחם ששהה לצדו של סמ"ר גל קיידאן ז"ל לקה בהלם בזמן האירוע. תופעות מהסוג הזה התרחשו מאז ומעולם בשדה הקרב. אין לקבל את הטענה כי לוחמי תותחנים או שריון אינם כשירים לבצע משימות כגון אלו, ויש לא מעט דוגמאות מהשנים האחרונות על אירועים מבצעיים שהסתיימו אחרת. אם מקפידים על הכנה יסודית ורצינית בתחום המקצועי והמנטלי לפני עלייה לקו ועל תרגול הכוחות בשטח בתרחישים שונים, אפשר להפיק את הלקחים עוד לפני שמתרחש אירוע. 

הפער בין הרמה המבצעית הגבוהה של היחידות המיוחדות לבין הסטנדרטים הבינוניים המופגנים בעת ביצוע משימות אפורות ושוחקות של ביטחון שוטף הוא גדול. יש לגשר על הפער הזה גם בשל העובדה שהתדמית הציבורית של צה"ל כארגון רציני ומנצח נקבעת קודם כל מיחידות השדה והגדודים בשטח, הרבה לפני היחידות המיוחדות והמבצעים מיוחדים. 

כפי שתחקיר תאונת האימונים בנחל חילזון היה הזדמנות לרמטכ"ל אביב כוכבי לסמן את הקווים האדומים שלו בכל הקשור לאחריות מפקדים באימונים, אפשר להניח שגם התחקיר הזה עשוי להפוך מבחינתו לתחקיר דגל שיבהיר מה מצופה מלוחמים בצה"ל במצבים כאלו.

tguvot@maariv.co.il