כדי שאוסף של בני אדם יוכלו להתנהל באופן שיקדם את ענייניה של הקבוצה כולה, הכרחי לשמור על כלל אחד חשוב. הכלל הזה קובע שבכל רגע נתון כל אחד מהפרטים בקבוצה יודע איך פועלת השיטה, מה אומרים החוקים, מה מותר, מה אסור, איזה פרס מקבל מי שנוהג כשורה, ואיזה עונש סופג מי שעובר את הקו. זה נכון לעובדי חברת הייטק ולעובדי מחלקת הירקות בשופרסל, זה נכון לאזרחי מדינה דמוקרטית או מדינה דיקטטורית, זה נכון לתושבי קוריאה הצפונית או לתושבי ארה"ב. גם במקום שבו מוציאים להורג מי שמותח ביקורת על השלטון חייב האזרח הקטן לדעת שאלה הכללים, כדי לתכנן מה הוא צריך לעשות אם הוא מתכנן  להמשיך לחיות. גוף שהפרטים המרכיבים אותו אינם מבינים את השיטה, ואינם מכירים את הכללים, ואינם מקבלים הסבר ראוי לדרך פעולתה של מערכת השכר והעונש, הוא גוף שהדרך שלו לתוהו ובוהו קצרה מאוד.
 

קחו למשל את החלטת בית המשפט העליון בתחילת השבוע להכשיר את התמודדותם לכנסת של המפלגות הערביות ושל עופר כסיף, איש חד"ש, ולפסול רק את מועמדותו של מיכאל בן ארי. יושבים להם בבית, על הספה, יותר מדי אזרחים שאינם מבינים מה קרה פה. נכון, רובם המכריע לא סיימו תואר שלישי במשפטים, אבל  תהיה טעות להתייחס אליהם כאל אוסף של מטומטמים. הם יכולים להבין מניין נובעת ההחלטה הדווקנית של השופט דויד מינץ לפסול את כל מי שסוטה במילימטר מהגבול שמציב החוק, מימין ומשמאל. הם יכולים להתחבר לתפיסת העולם של השופט נעם סולברג, שככל הנראה, בשם קדושת הזכות לבחור ולהיבחר, בחר לאשר את כל הצדדים, מימין ומשמאל. אלה החלטות שגם מי שיחלוק עליהן לא יוכל לחלוק על ההגינות שבהן. מה שאין כן בהחלטתם של שבעת השופטים האחרים. שם, כשהאזרח הקטן ינסה לשבור את הראש כדי להבין איך נפסל מיכאל בן ארי בעוד כל חברי המפלגות הערביות יוצאים מבית המשפט העליון עם תעודת הכשר, הוא יאבד את הראש.
 

האזרח הזה, שצופה מדי ערב במהדורת החדשות ומחשיב את עצמו לאדם אינטליגנטי ומבין עניין, ראה את כל הציטוטים של בן ארי שמצא היועץ המשפטי לממשלה. חלקם קשים גם עבורו, חלקם נשמעים לו אפילו גזעניים. העניין הוא שהאזרח הזה, שמנסה להבין איך עובדת פה השיטה, ראה בשנים האחרונות עוד כמה דברים. הוא ראה, לדוגמה, את "נאום השאהידים" של אחמד טיבי ברמאללה. "השאהיד הוא התפארת", צעק שם חבר הכנסת, "השאהיד הוא אשר פורץ את הדרך ומשרטט בדמו את הדרך לשחרור... ברכות לאלפי השאהידים במולדת ובניכר, וברכות לשאהידים שלנו ושלכם בתוך הקו הירוק, אלה שהכובש רצה שיכנו אותם מחבלים. אין דבר יותר נעלה מאלה שמתו למען המולדת".
 

והאזרח הזה, הוא הרי יודע טוב מאוד מי הם השאהידים ומה הפך אותם לכאלה. אולי אפילו היה לו חבר מהעבודה או מהשכונה או מהצבא שהתפוצץ בפיגוע של שאהיד מפואר כזה והשאיר אחריו אלמנה וכמה יתומים. ואם לא היה לו חבר כזה, הוא ראה כאלה בטלוויזיה בלי סוף. האזרח הזה גם שמע פעם, באחת מתוכניות האקטואליה, שהחוק אוסר על התמודדותם לכנסת של מי שתומכים במאבק מזוין. נו, הוא שואל את עצמו, אז איך זה שאת בן ארי הם פסלו ועם המאבק המזוין של טיבי הם הסתדרו?
 

רגע, זה עוד כלום. כי אותו אזרח גם ראה בעיתון תמונה של ח"כ אוסמה סעדי, כשנפגש עם מחבלת של הג'יהאד האסלאמי שסייעה לבצע פיגוע התאבדות והשתחררה זה עתה מהכלא. והוא גם ראה תמונה של ח"כ טיבי, שוב ח"כ טיבי, עם מחבל שפעל לרצוח יהודים ושוחרר בעסקת שליט. והוא ראה את ח"כ יוסף ג'בארין עולה לרגל לביתו של ערבי שרצח חשוד בשיתוף פעולה עם ישראל. והוא ראה גם את מטאנס שחאדה, היו"ר החדש של בל"ד, כשחיבק מחבל שריצה עונש מאסר ממושך אחרי שזרק רימון רסס על אזרחים יהודים בחיפה.

חברי עוצמה יהודית, מרזל, בן גביר ובן ארי. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

"אני לא מבין מה הולך פה", דופק אותו אזרח את ראשו בקיר. "הבנתי שבן ארי דיבר בשפה גזענית, ובית המשפט העליון אינו מאפשר לאנשים כאלה לשבת בכנסת. אבל מה עם כל תומכי הטרוריסטים האלה? איך איתם אין לשופטי בית המשפט העליון שום בעיה?".
 

"ומה עם עופר כסיף, חבר הכנסת המיועד של חד"ש", שואל שוב את עצמו אותו אזרח בתמיהה. "בסדר, שכנעתם אותי, תפסלו את בן ארי, הוא באמת לא מדבר יפה. אבל מה עם כסיף? ההוא שכינה את איילת שקד 'חלאה ניאו-נאצית'. ההוא שאמר על היהודים שעולים להר הבית שהם 'סרטן עם גרורות שצריך לחסל'. ההוא שכתב שמירי רגב היא 'זוהמת ביבים מחליאה', שנתניהו הוא 'רב מרצחים', שהרמטכ"ל אביב כוכבי הוא 'פושע מלחמה' ושמה שאנחנו עושים לפלסטינים זה 'רצח עם' ו'טיהור אתני'".
 

"אני יודע", הוא מסביר לעצמו, "שעל אמירות כאלה לא פוסלים מישהו מלרוץ לכנסת. זה בסדר. חופש ביטוי הוא עניין חשוב. אבל כשכסיף אומר בראיון ל'הארץ' שפגיעה בחיילים 'זה לחלוטין לגיטימי, לפי כל קריטריון מוסרי', זה לא משהו שמתכתב עם תמיכה בטרור? וכשהוא אומר באותו ראיון שהוא תומך בביטול חוק השבות ותומך בזכות השיבה של הפלסטינים, זה לא מתנגש עם החוק שאינו מתיר התמודדות לכנסת של מי ששולל את 'קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית'? הרי בלי חוק השבות, אין פה מדינה יהודית".
 

"מילא", הוא תוהה, מסוחרר כולו, "אילו שופטי העליון היו מחליטים לקדש את הזכות להיבחר, ועל הדרך דורסים את החוק, אבל איך זה שהם מוכנים לדרוס אותו רק לטובת צד אחד? איפה עומדות ההתבטאויות של בן ארי, קשות ושונאות ומכוערות ככל שתהיינה, לעומת כל התמיכה הזו בטרוריסטים, ולעומת הרצון לבטל את מדינת ישראל כמדינה יהודית?".
 

תראו, אילו היה כאן עניין משפטי, מילא. אבל לכולם ברור שזה לא זה. לכולם ברור שהכל כאן פוליטי. זה לא תיק רצח עם סכין נוטפת דם ועקבות דנ"א שנשארה בזירה, וכל שופט - דתי או חילוני, ימני או שמאלני - יבין בו את הסיטואציה באותו אופן. בהליך מהסוג הזה יש כר נרחב לשיקול דעת. לתפיסת עולם. לאג'נדה. לפוליטיקה. ובפוליטיקה כמו בפוליטיקה. באינספור טורים השוויתי פה במהלך השנים בין עתירות כמעט זהות של הריסת בתי מתנחלים לעומת הריסת בתי בדואים. אותה בנייה לא חוקית, אותו חוק שאמור לטפל בה, כשאיכשהו, בכל פעם, מצליח בג"ץ, בגמישות של מתעמלת אולימפית, להסביר למה כאן צריך להרוס וכאן לא.
 

הצגתי פה יותר מפעם אחת פסקי דין של מרים נאור ושל אשר גרוניס, שני נשיאים מכובדים של בית המשפט העליון, שעסקו בתיקים זהים של יהודים ושל ערבים, והצליחו לייצר לכל אחד פסיקה אחרת, וניתוח אחר, ולוגיקה אחרת, ולהוביל למסקנה שאת מה של היהודים צריך לעקור, כי חוק זה חוק, ואת מה של הבדואים צריך להשאיר, כי רגישות זו רגישות. זה קורה בכל הליך משפטי שבו יש סוגיה פוליטית מצד אחד, והאופציה ללוליינות משפטית מהצד האחר.
 

אחת הדוגמאות הבולטות והמקוממות, בהקשר הזה, רק כדי להבהיר איך השיטה פועלת, היא מקרה מלפני כשנתיים, לקראת טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי, לישראלים ולפלסטינים, שעורכים אנשי שמאל מדי שנה. מארגני הטקס ביקשו אז לאשר את לפלסטינים מיהודה ושומרון להיכנס לאירוע. שר הביטחון, אביגדור ליברמן, שהסמכות בידיו - סירב. הכניסה משכם לתל אביב, מיותר להזכיר, אינה זכות קנויה של הפלסטינים. יתרה מזו, ואת זה יודע כל אחד, הכניסה הזאת אינה מתאפשרת בשגרה לרוב הפלסטינים, ודאי לא בתקופה שבה מוטל ממילא סגר על יו"ש.
 

הרכב השופטים שנקבע לתיק - אסתר חיות, עוזי פוגלמן וענת ברון - ממוקם באגף השמאלי ביותר של בג"ץ. השופטים לא התווכחו עם העובדה כי שיקול הדעת הנתון לשר הביטחון "הוא שיקול דעת רחב". הם לא התווכחו עם העובדה לשר להביא בחשבון שיקולים משיקולים שונים, "ביטחונים, מדיניים, וציבוריים, ובכללם השיקול הנוגע לפגיעה אפשרית ברגשות הציבור כתוצאה ממתן היתרי הכניסה". עם מה הם כן התווכחו? ובכן, השופטים קבעו שליברמן אומנם התחשב בפגיעה האפשרית ברגשותיהן של המשפחות השכולות הרבות, בכל רחבי הארץ, שעלולות להיפגע מהאירוע, אבל לא התחשב די ברגשות המשפחות השכולות שארגנו את האירוע.
 

ומי קובע כמה התחשבות ברגשות צריך שר הביטחון להפגין? השופטים, כמובן. הם, שלמדו משפטים, החליטו שהם מבינים בעניינים רגשיים יותר משר הביטחון, שהסמכות בידיים שלו. עשו לעצמכם טובה ולכו לקרוא את פסק הדין הזה. זה לא פסק דין, חברים, זה מאמר של קרמניצר ב"הארץ". אין שום נימוק משפטי. סתם טקסט של אנשים פוליטיים, שהחלטת שר הביטחון לא באה להם טוב באג'נדה.
 

חזרה לסוגיית הפסילה

אתם שואלים את עצמכם איך זה שחברי כנסת ערבים, שלפי כל מבחן, אמורים היו להיפסל בשל פעולתם לביטול מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מצליחים לקבל מהמערכת המשפטית שלנו תעודת כשרות? הנה ההסבר. 
 

כמה שבועות קודם לבחירות 2003 דן בית המשפט העליון בבקשה לפסול את התמודדותם לכנסת של אחמד טיבי ועזמי בשארה. בסופו של דבר החליט העליון לאפשר להם להתמודד, אבל לפני זה נדרשו השופטים להכריע מהי אותה "מדינה יהודית", שמי שחותר תחת קיומה אמור להיפסל מלרוץ לכנסת. הנשיא אהרון ברק ניסח אז את מה שכינה המאפיינים "הגרעיניים", המעצבים את הגדרת המינימום של היות ישראל מדינה יהודית.
 

"מאפיינים אלה", פסק, "הם בעלי היבט ציוני ומורשתי גם יחד... במרכזם עומדת זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, בה יהוו היהודים רוב; עברית היא שפתה הרשמית המרכזית של המדינה, ועיקר חגיה וסמליה משקפים את תקומתו הלאומית של העם היהודי; מורשת ישראל היא מרכיב מרכזי במורשתה הדתית והתרבותית. רשימת מועמדים או מועמד לא ישתתפו בבחירות, אם ביטולם או שלילתם של מאפיינים אלה היא מרכזית ודומיננטית בשאיפותיהם ופעולותיהם; והם פועלים נמרצות להגשמת שאיפות אלה; וניתן להוכיח כל זאת בראיות משכנעות, ברורות וחד־משמעיות".
 

בקיצור, המאפיינים הגרעיניים של מדינה יהודית, אליבא דברק, הם זכות עלייה לישראל, רוב יהודי במדינה, עברית כשפתה הרשמית של המדינה, עיקר חגיה וסמליה ומורשת ישראל.

השופטת אסתר חיות. צילום: יוסי זמיר

 

עכשיו נקפוץ אל ימינו אנו. במהלך הקדנציה הנוכחית הגישו חברי הכנסת של בל"ד את הצעת "חוק יסוד: מדינת כל אזרחיה". המשמעות המעשית של סעיפי החוק שהציעו הייתה ביטול חוק השבות, ולמעשה גם ביטולם של הדגל, של סמלי המדינה ושל ההמנון שלה. בקיצור, סיום הרעיון של המדינה היהודית. לא אני אומר את זה. היועץ המשפטי של הכנסת, עו"ד אייל ינון, אמר את זה. ינון סירב לאפשר לח"כים הערבים להעלות להצבעה את הצעת החוק שלהם, ובנימוקיו הזכיר להם את אותה פסיקה של ברק, שציטטנו פה, ופירט בפניהם את המרכיבים הגרעיניים של המדינה היהודית, והבהיר להם שקריאה של הצעת החוק שלהם מלמדת שהיא "מבקשת לכאורה לשנות כל אחד מן המרכיבים ה'גרעיניים' האמורים".
 

ינון פירט בחוות דעתו כיצד בכוונת אנשי בל"ד לבטל את עקרון השבות, כלומר את זכותו של כל יהודי לעלות ארצה, כיצד החוק הזה יפגע בהמנון ובסמלי המדינה, והעיר שהחוק, שבו קודמת השפה הערבית לעברית, ישנה את המצב הנוהג היום ולפיו "עברית היא שפתה המרכזית של המדינה". מה השורה התחתונה? "הנה כי כן, הן במישור העקרוני והן במישור הפרטני, קשה שלא לראות בהצעה ככזאת המבקשת לשלול את קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי". חד חלק וברור. וכיוון שכבר הזכרנו שמי שמבקש לשלול את קיומה של ישראל כמדינה יהודית אינו רשאי להתמודד לכנסת, אך הגיוני הוא שבל"ד תיפסל. הגיוני אמרנו?
 

זהו, שעכשיו הגיע תורו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לקבוע עמדה. לכאורה היו למנדלבליט כל הטיעונים ביד. יש לנו מבחנים שקבע אהרון ברק. יש לנו הצעת החוק של בל"ד שסותרת אותם, אחד לאחד. בקיצור, פסילה קלה גם עם יד קשורה מאחורי הגב. אלא שכאן התחיל הפליק פלאק. זה לא שליועץ המשפטי לממשלה הייתה גישה שונה מזו של היועץ המשפטי של הכנסת. גם הוא חשב אותו דבר. יתרה מכך, מנדלבליט הבהיר שהצעת החוק הזו לא משקפת רק את עמדתו של חבר כנסת כזה או אחר בבל"ד אלא את עמדת המפלגה כולה. "נו", אתה רוצה לצעוק ליועץ, "הנה, יש לך כל הסיבות לדרוש פסילה. הנה, סיפור בן ארי מוכיח שכשאתה רוצה, אתה יכול". זהו, שלא.
 

"הצעת חוק זו", כתב היועץ מנדלבליט, "... בהצטברה למצע בל"ד, ולהתבטאויות ומעשים של חברי המפלגה משך שנים ארוכות, יכול שהיו מובילות לפסילת המפלגה". אם כך, למה לא לפסול? ובכן, בל"ד, מסתבר, עשתה צעד גאוני לפני הבחירות וחברה למפלגת רע"מ. נו, אמר היועץ, אני יכול לפסול סתם כך גם את רע"מ? וכך נמצא הפתרון: מכשירים גם את רע"מ וגם את בל"ד, שקוראת לביטולה של המדינה היהודית.

אביחי מנדלבליט. צילום: מרק ישראל סלם

 

ואתה קורא את הפתלתלות הזו ומבין שהעסק פה מכור. שאין פה פייר פליי. שאנחנו בקרב שבו החזק מנצח, ובכל מה שקשור למערכת המשפטית, יש כרגע צד אחד שהוא עדיין החזק, והוא קרוב יותר לאיימן עודה מאשר למיכאל בן ארי. לא צריך לאהוב כל אמירה של בן ארי כדי לחשוב שנעשה כאן עוול נורא. הנה, אני מצהיר: אני אינני מתחבר לאופן ההתבטאות שלו, והרבה מאוד מהציטוטים שפורסמו מאירועים שבהם נשא דברים עושים לי כאב בטן. אבל במדינה מתוקנת לא נכון להעלות על הדשא שתי קבוצות ולארגן לכל אחת מערכת חוקים משלה.

חשוב לדעת. לא רק אותו אזרח שצוין בתחילת הטור מסתכל בהשתאות במערכת העקומה הזו. מסתכלים בה גם צעירים, שמגבשים ממש עכשיו את דעתם על המדינה ועל מוסדותיה. מסתכלים בה לוחמים בצה"ל, שיוצאים לקו בחברון ואינם מבינים איך בית המשפט העליון חי בשלום עם איימן עודה, שלא יגנה את מי שידקור אותם מחר, וחי בשלום עם אחמד טיבי, שישבח אותו, וחי בשלום עם מטאנס שחאדה שיעלה תמונת סלפי שלו איתו לפייסבוק, וחי בשלום עם חברים אחרים שלהם שקוראים לבטל את המדינה היהודית, שלמענה אותם חיילים התגייסו, ולמענה הם מוכנים למסור את חייהם, בעוד שמיכאל בן ארי נשאר כמפלצת היחידה לעומת כל אלה.
 

מה עושים עם מערכת המשפט הפוליטית הזו? אפשר לדפוק את הראש בקיר. אפשר לצעוק מעצבים. אפשר לעמוד עם שלט מול ביתה של הנשיאה אסתר חיות. כל הדרכים הללו לגיטימיות. אני בחרתי בדרך שנראית לי, בנסיבות הללו, המעשה האזרחי הכי טוב שאני יכול לעשות. שופטי בית המשפט העליון ביקשו באופן מפלה לפגוע ברשימה המאוחדת של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית? אני אתן להם את קולי!