עוד 16 ימים לבחירות. מחרתיים ייפתחו שידורי התעמולה בטלוויזיה, שהם בשבילי תחילתה האמיתית של מערכת הבחירות, ותחילת התקופה הנדירה שבה לימין ולליכוד יש סיכוי שווה להציג את הישגיהם. אני די סקרן לצפות. נראה כרגע שכל מה שחשוב בעולם הוא הבחירות האלה, אבל הן לא כל מה שקורה בעולם, אפילו לא כל מה שקורה בישראל. יש בדמוקרטיה תקופות כאלה, שבהן כל הכוחות, כל תשומת הלב וכל המיקוד מופנים כלפי הבחירות. זה מאלץ את האזרחים, ויותר מכך את המנהיגים, לבטל התעסקות בדברים אחרים. 
 

כאשר שואלים איך מנהיג ימצא זמן לנהל מדינה כאשר הוא עומד מול חקירות, אסור לשכוח שמנהיגים בדמוקרטיות תמיד עומדים בפני מצבים שבהם אין להם זמן לשום עיסוק אחר מלבד מערכות בחירות, לא פעם גם מערכות בחירות פנימיות בתוך המפלגות שלהם. בעצם, הדמוקרטיה, המבורכת לכשעצמה, יצרה עולם שבו המנהיגים עסוקים רוב הזמן בנושאים הרחוקים מתפעול מדינה, ורק בזמן הנותר בין מערכות בחירות או בניהול משברים פוליטיים טפלים, יש להם זמן לניהול המדינה. ההצלחה של הדמוקרטיה ליצור עולם טוב לבני אדם רומזת שככל שלמנהיגים יש פחות זמן לניהול ענייני המדינה, ככה טוב יותר לאזרחים. 
 

לנתניהו יש בעיני בוחרים רבים יכולות אישיות כל כך גבוהות, והוא מביא הישגים כל כך משמעותיים למדינה גם כאשר יד אחת שלו קשורה מאחורי הגב, שכנראה הם רוצים לנצל את הכישורים שלו עוד כמה שנים למען ישראל. ברור שזו האפשרות האחרונה ליהנות מיכולותיו. בבחירות הבאות הוא לא ירוץ. 

אזרחים רבים שוקלים אפשרויות בחירה אחרות מלבד נתניהו. המדכא הוא שנדמה שלא משנה אם נתניהו נחקר, או אם הוא לא היה נחשד אפילו בנהיגה בפנס שרוף, המתנגדים לו היו נותרים באותם אחוזים. תשאלו חלק גדול ממתנגדי נתניהו אם היו מצביעים לביבי לולא החקירות. תשמעו תשובה כנה: לא. 
 

מולו הייתה צריכה לעמוד, בעולם הגיוני, מפלגת העבודה. אבל חלק מהבוחרים מזהים שהיא איננה המפלגה הציונית האקטיביסטית שהם העריכו בעבר, ולכן הם נודדים למפלגת המסתורין בראשות גנץ. קשה להבין מדוע כחול לבן לא מצליחה לשכנע שהיא ימין. נמצאים במפלגה הזו רמטכ"לים, כולל בוגי יעלון, שהתבטא בעד ההתנחלויות. בעמדות גבוהות נמצאים ד"ר יועז הנדל, איש שייטת 13, וגדעון האוזר, איש הליכוד לשעבר. בכל זאת הם נספרים בגוש השמאל בכל עוגות הסקרים. האינסטינקט של הבוחרים מזהה את הסכנות של הנהגת גנץ ולפיד. הבוחר מזהה שהם ירצו לנקוט מדיניות מתונה והגיונית, ונבהל מכך. זה מעשה לא אחראי בניהול הציונות, בעיני בוחרים רבים. 

 בני גנץ. צילום: אבשלום ששוני בני גנץ. צילום: אבשלום ששוני
 

לא אלה ולא אלה, אז מי? זהות היא התערובת המגולגלת יחד ההזויה ביותר. אני נגד לגליזציה של סמים מכל סוג. חופש האדם יקר, לי ואני לא מסמפט שום חומר שמשחק במוח שלנו ומשעבד אותו כדי שנהיה עבדיו. גם אלכוהול רע. יש מדינות שבהן תוכלו לראות עד כמה אלכוהול הוא אסון. רוצים להכפיל זאת גם עם קנאביס וצפונה? לא איתי. רפואה זה משהו אחר. גם את סבל אמא שלי הנפלאה לפני מותה הרגיעו באופיום. אני סומך על הרופאים בשימוש בכל רעל. לא על פוליטיקאים. 
 

נותרנו עם עוד הצעות. אפשרויות ממש לא חסרות. כרגע בערך 13 רשימות עוברות את אחוז החסימה. יש רשימות נוספות, וכולן פונות אל המוח ואל הלב שלכם. סמיון, למשל. אושיית הרשת סמיון גרפמן עומד בראש רשימה בשם בט"ח. במצע יש כמה דברים מאוד הגיוניים בנושא מלחמה בבירוקרטיה. 

גם אורן חזן רץ, בראש רשימה ששמה צומת, רשימתו של רפול שאני נזכר בו לא פעם. אני נזכר באמירתו בתקופת אופוריית החתימה על הסכמי אוסלו, כאשר הבטיחו שהטרור תם. הוא צחק ואמר שהטרור יימשך עוד 100 שנים. כמובן שלעגו לו כמי שלא מבין מהחיים שלו. חזן לא ממשיך דרכו, למרות שם המפלגה. את רבות מהרשימות הקטנות האלה נראה בשידורי התעמולה. לבחירות האלה רצה אפילו מפלגה ושמה "פשוט אהבה". 
 

פעם שאל ערבי בסיני: "זה נכון ש־43 מפלגות רצות אצלכם לכנסת?". ענו לו: "כן". הוא חשב רגע ואמר: "וואלה, שכולן יצליחו". בפני איום כזה המדינה שלנו עוד לא עמדה.