החשבון בדרך

מילת המפתח בקמפיין כחול לבן נפלטה מפיו של גבי אשכנזי בסרטון הרמטכ"לים שצולם השבוע. "חלאס", אמר אשכנזי. מילה אחת שמגלמת את הסיפור כולו. עמוד האש ההולך לפני המחנה. אשכנזי הפך, בעל כורחו, לקופירייטר של הקמפיין. המתורגמן הרשמי של תחושת הגועל שמעוררת התנהלותה של הכנופיה הקיסרית בעשור האחרון (וגם לפניו), לשפה פשוטה. הסרטון, שבו דיברו לפיד והרמטכ"לים על כל הנושאים, מצוללות דרך כתבי אישום ועד ביטחון, קיבל מיד את השם "סרטון החלאס ביבי". השפה של גולני השתלטה על השיח שנשלט עד אז בצפון תל־אביבית בניב צנחנים. האנרגיה הגיעה, סוף־סוף, למחוזות כחול לבן. 
 

בעקבותיה הגיעו הצוללות. בחיל האוויר נהוג להזהיר ש"מי שיפיל אותך הוא מי שאתה לא רואה". במקרה הזה, אנחנו דווקא בחיל הים. הצוללות מאיימות להטביע, בסוף השבוע הזה, את בנימין נתניהו. זה לא נגמר עדיין. זה בקושי מתחיל. ביבי הוא הקאמבק־קיד האולטימטיבי. יש לו בשרוול עוד לא מעט שפנים, הוורדרד שבהם יפציע בעוד שלושה ימים: נשיא ארה"ב יארח אותו למשתה מלכותי וינסה להפיח בו רוח חיים. אם יהיה צורך, יתגייר דונלד טראמפ בשידור חי, יישא את דודי אמסלם לאישה ויבטיח גרין קארד לכל מי שיצביע ליכוד. אבל בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם לא בטוח שזה יספיק. ב־9 באפריל הכל אפשרי, אבל חשוב לזכור: גם אם בסופו של דבר יצליח נתניהו לנצח, לא לעולם חוסן (לישראל). זמנו של נתניהו קצוב. אם אכן יוחלט בימים הקרובים לפתוח את תיק 3000, עלולים חסידיו של נתניהו להתגעגע לתיק 4000.
 

את כל צרותיו המיט נתניהו על עצמו. יכול להיות שאלמלא החמדנות האינסופית הצרובה בגנטיקה המשפחתית, לא היה מתפרסם צירוף המקרים הלא ייאמן של אחזקותיו של ראש הממשלה בקונצרן פלדה. אלמלא אי־המסוגלות לפתוח את הארנק, או בכלל להחזיק ארנק, לא היינו יודעים שנתן מיליקובסקי הוא לא רק בן דוד אלא גם בנק. ובמשתמע, גם לא היינו מגלים שנתניהו קנה מניות של חברה רווחית ומשגשגת ב־2007 ב־4 מיליון שקל, ומכר את אותן מניות של החברה שהפכה בינתיים לכושלת ומפסידה ב־2010 ב־16 מיליון שקל. כלומר: רווח של פי ארבעה על ההשקעה בחברה שקרסה. מי אמר שהאיש הזה לא קוסם? 

גבי אשכנזי. צילום: תומר נויברג, פלאש 90 גבי אשכנזי. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

 

אלמלא דגלה המשפחה המלכותית באמונה שאף פעם לא צריך לשלם על שום דבר, לא היינו מרימים גבה אל מול העובדה שאותה חברה כושלת שהעשירה את נתניהו תתמזג בהמשך עם קונצרן אחר (גרפטק), שבו יהיה הבן דוד מיליקובסקי בעל מניות מרכזי וטיסנקרופ לקוח אסטרטגי. כל מה שנדרש מנתניהו, כדי להמשיך לנהל את חייו הכפולים, זה לשלם פעם אחת, לשם שינוי, על הוצאותיו בעצמו. כאחד האדם. אבל מי שהורגל מינקותו לחיות על חשבונם של אחרים, לא מסוגל כנראה לעשות את זה. טוב מותו מחייו. יכול להיות שבקרוב יוגש לו המחיר. הפעם, לא בטוח שיהיה מי שישלם במקומו.
 

זה לא קורה רק כשמדובר במיליונים. תשמעו סיפור: פעם דלפה לתקשורת פגישה (בעייתית) של הגברת נתניהו עם מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, רק בגלל ויכוח על תשלום דמי חניה שפרץ בעקבותיה. השאלה הקיומית של מי יפרע את חשבון ה־11 שקלים עוררה מהומה־זוטא, דלפה למי שדלפה ומשם לטלוויזיה. הם תמיד נופלים על זה. "הוא איש כל כך מוכשר", אמר לי השבוע אחד מאנשיו לשעבר של נתניהו, "הבעיה היא שיש שם באג שהופך את כל הסביבה לבועה של טירלול, יש שם חור שחור ששואב את ההיגיון והשפיות לתוך מערבולת, שהופכת לציקלון קטלני כשמדובר בכסף". 
 

הדברים הקטנים, המובנים מאליהם, הם אלה שגורמים למשפחה הזו את הצרות הצרורות שהיא נקלעת אליהן במחזוריות קבועה. מי שנכווה פעם אחת עם מתנות (פרשת עמדי והמתנות), אמור להתרחק ממתנות כמו ממגיפה. במקום זה, הקים בנימין נתניהו, על פי החשד, תעשיית מתנות. אז עכשיו זה צוללות. הפרשה הזו התהפכה השבוע על ראש הממשלה כמו בומרנג. הוא עוד ניסה להחזיר מלחמה. כינס את המצלמות ל"הודעה דרמטית", שבה בעצם ניסה להלשין על בני גנץ ולתבוע ממנו לגלות מה היה שם בטלפון הנייד שנפרץ בידי האיראנים. נדמה לי שזוהי תחתית החבית השפלה ביותר שאליה הגיע נתניהו בעת החדשה. האיש שאץ־רץ לטלוויזיה כדי להודיע לאומה בשידור חי שבגד באשתו בגלל קלטת שלא הייתה מעולם (אבל בגידה דווקא כן), מנסה לגרור אחרים לשטות דומה. נדמה שלפחות הפעם אין לסחורה הזו קונים.


תיק גנור
 

מיקי גנור הוא לכאורה נוכל מהסוג הישן. גבר שרמנטי בצורה יוצאת דופן, פלרטטן, ערמומי ורב־קסם. חייו, עד פרשת הצוללות, היו גן מתמשך של עינוגים. תאבונו לכסף, נשים וחיים יפים לא ידע גבולות. הוא הצליח להספיק הכל. גם וגם. אפילו בתחום המשפחתי היו לו חיים כפולים, אם כי שקופים. כל זה צלל במים עמוקים כצוללת מצרית כשהתיאבון גבר על ההיגיון וגנור התפתה לעבור מנדל"ן במזרח אירופה לצוללות במרכזה, יחד עם כנופיה שזיהתה את הפוטנציאל העצום הגלום בעסקאות הנשק האסטרטגי של ישראל. למה לא ליהנות קצת? כולם מרוויחים, לא? ישראל מקבלת צוללות חדישות, ואנחנו גוזרים כמה קופונים מהצד. מה רע? אז עכשיו מנסה גנור להמשיך להחזיק את הפריסקופ משני צדדיו: גם להישאר עד מדינה וגם לא. גם לדבוק בעמדתו וגם לחזור בו. הוא לא חוזר בו מהעובדות, רק מהפרשנות.
 

אין לי מושג איך זה ייגמר. תיק הצוללות יציב יחסית. התהפכות גנור פוגעת בו, אבל לא מקפלת אותו. למשטרה יש מספיק חומרים, עדויות, הקלטות, מסרונים ומסמכים כדי להסביר לבית המשפט למה התהפך גנור. הסיפור אחר: ההתפתחות הזו מחזירה את פרשת הצוללות לכותרות. נתניהו השקיע את כל כישרונו בהטמנתה של הפרשה הזו בקבר האחים של הפרשות שמקום קבורתן לא נודע. והנה, בום. פניית הפרסה של גנור מעצבנת כל אזרח ישראלי באשר הוא (בתנאי שלא מדובר באראל סג"ל). הפרשה הזו "מבעיתה", כמו שאמר עמוס גלעד, מצחינה, מטלטלת, חסרת תקדים. גורמי האכיפה הגדירו אותה כ"פרשת השחיתות הגדולה ביותר בתולדות המדינה". כנראה שגם הם שמאלנים. 
 

ההתפתחות החדשה מייצרת אפשרות שנאשמיה של הפרשה הזו, שהסריחה את קודש הקודשים של הביטחון הלאומי שלנו, ייחלצו בעור שיניהם. הדגים נובחים והשיירה צוללת. האירוע הזה עלול לייצר גועל ציבורי כללי שיתנפץ על נתניהו. בדיוק כאן, הגענו ל"חלאס".
 

למה הזכרתי את עמיתי אראל סג"ל? כי לא הצלחתי להתאפק. דעתי על עדת קרנפי הביבים המתחזים לעיתונאים שמאכלסים את צוות ההגנה של משפחת נתניהו פרו־בונו, ידועה. אני בטוח שסג"ל יעבור פוליגרף בהצלחה כשיטען שנתניהו סובל מ"אכיפה בררנית". הוא העביר את עצמו שטיפת מוח בהצלחה. כאילו לא נכנסו כאן ראש ממשלה, נשיא, שר אוצר ומי לא לבית הסוהר בנסיבות דומות, ולא מזמן. כשהתברר שגנור חוזר בו מה"פרשנות", הוא נחקר ובהמשך נעצר. המשטרה הודיעה שהוא חשוד בשיבוש. סג"ל מיהר לצייץ את הציוץ הזה: "מעצר כנקמה. מי ישמור על השומרים".
 

תחשבו על זה רגע: הרי פרשת הצוללות לא קשורה לנתניהו, נכון? כך קבע היועץ המשפטי, כך מדקלמת שורת המקהלה הסג"לית יומם ולילה, עד זרא. בלי קשר לשאלה אם ידע או לא שבן דודו מתווך בין גנור לטיסנקרופ, נתניהו לא חשוד בפרשה הזו עד שייקבע אחרת. אז למה דחוף לסג"ל להגן על מיקי גנור? הוא מאמין שאין בכלל תיק צוללות? שהכל תקין? שוב: אני מתכוון בלי שום קשר לנתניהו. הוא מגן על זכויותיו הרמוסות של מיקי גנור רק בגלל האפשרות שבסוף נתניהו כן עלול להסתבך בצוללות הארורות האלה? ומה עם המדינה? סג"ל לא מעוניין שהמשטרה תפעיל את עוצמתה ואמצעיה, שהפעילה בעבר ביעילות רבה גם נגד אהוד אולמרט, למשל, כדי להוציא את האמת לאור? בלי, אני אומר שנית, בלי קשר לביבי? החבורה הזו איבדה שליטה על עצמה ועל פרצופה. יום יבוא והם ייאלצו להביט בעצמם במראה.
 

התאגיד

גרסתו של נתניהו בכל הקשור לאחזקותיו השונות במניות היא מה שמכנים בז'רגון המקצועי "גרסה מתפתחת". בהתחלה, כשהחלו שמועות על קשר עסקי בין השניים, טען נתניהו שאין לו שמץ של מושג על עסקיו של נתן מיליקובסקי, בן דודו. הוא בכלל חשב שמדובר בנתן אשל. לא מניות, לא עסקים, שום דבר. אחר כך התברר שמיליקובסקי, גם הוא, רוכש לנתניהו חליפות ומתנות, אבל זה מותר. הכל נשאר במשפחה.
 

בשלב הזה ניסה נתניהו לקבל אישור למימון הגנתו המשפטית על ידי מיליקובסקי ונדבן נוסף בשם ספנסר פרטריץ'. ועדת ההיתרים סירבה. הוא ביקש שוב וסורב שוב. הסאגה נמשכה והתפתלה. לא נתניהו הוא האיש שיוותר בסוגיה כזו. ואז הגיע מכתב אנונימי לוועדת ההיתרים. על פי המכתב, נתניהו ומיליקובסקי החזיקו מניות בתאגיד פלדה. בשלב הזה מעדכן נתניהו את גרסתו וטוען שרכש את המניות לפני 2002, כשהיה "אזרח פרטי".
 

אבל אז נחשף גם השקר הזה כי מתברר שהחברה שבה השקיעו בני הדודים הוקמה רק ב־2005, כשביבי היה שר האוצר. אז נתניהו עדכן שוב את גרסתו: "לא רכשתי את המניות כשהייתי שר בממשלה". הפעם, הוא צודק. הוא היה יו"ר האופוזיציה. הוא רכש את המניות ב־600 אלף דולר (על פי פרסום אתמול של חיים ריבלין). הוא מכר אותן למיליקובסקי רק בנובמבר 2010, כשהוא ראש ממשלה כבר שנה ושמונה חודשים! את כל זה, הציבור לא ידע. הציבור גם לא ידע שנתניהו מכר ב־4.3 מיליון דולר. רווח של פי 7, תוך שלוש שנים, כשבמקביל החברה עצמה שעל מניותיה חגג נתניהו, מתרסקת.
 

"מכירת" המניות, ברווח אדיר ולא סביר, התבצעה ערב מהלך מיזוג בין אותה חברה (סידריפט) לבין גרפטק, חברה שטיסנקרופ, כאמור, היא לקוח אסטרטגי שלה. מי שמעיין במסמכי התאגיד של גרפטק, שבה היה מיליקובסקי דירקטור, יכול לגלות שם מכתבים נואשים של אותו מיליקובסקי למנכ"ל ולהנהלה, במאמץ "להציל" את החברה, להציף את ערכה, לקטוע את רצף כישלונותיה העסקיים. ועוד משהו קטן לקינוח: מיהו משרד עורכי הדין שמנהל את עסקי המניות בין נתניהו למיליקובסקי? נכון, משרד מלכו־שמרון. שבמקביל (באמצעות שמרון) מתווך גם בין גנור לטיסנקרופ. 
 

עכשיו, לסיום, ספקולציה: אם גרפטק בצרות צרורות וטיסנקרופ היא לקוח אסטרטגי, האם העובדה שטיסנקרופ מקבלת הזמנה חדשה לעוד שלוש צוללות מישראל משפרת את מצבה של גרפטק? האם יש קשר בין כל זה לבין ראש הממשלה, שדוחף בכל כוחו את רכישת אותן צוללות, כפי שדחף בזמנו את רכישתה של הצוללת השישית? את זה, אני מניח, בודקים עכשיו בפרקליטות. השאלה היא מי יבדוק את הפרקליטות. כי אם יתברר שכל זה היה בעצם ידוע, בטרם הציפה ועדת ההיתרים את המכתב האנונימי, מדוע לא נבדקו הדברים עד עכשיו? מי נתן את ההוראה למשטרה לא לחקור שום דבר הקשור להחלטות הדרג המדיני בפרשה הזו? עד מתי יישמר מסך העשן הכבד האופף את הסירחון הזה?

מי שכנע את היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט שעסקת הצוללות בסכנה אם הדרג המדיני ייחקר? מי המציא את התזה שבדיקה אמיתית ואמיצה של הרפש הזה היא סופו של החלום הציוני? נסכם את הפרשה הזו באמירה טרייה של נתניהו עצמו, כתגובה על ההתפתחויות החדשות: "הם מנסים להנשים בכוח פרשה שנבדקה עד תומה, וכל המידע הרלוונטי נסרק במסרקות ברזל", אמר ראש הממשלה. לא נכון, לא דומה לנכון, לא קרוב לנכון. זו הבעיה כולה: רוב המידע הרלוונטי לא נבדק ולא נסרק. החקירה בפרשת הצוללות גירדה רק את קצה הקרחון.

המשאבה

גורלה של מערכת הבחירות יוכרע השבוע. נתניהו יטיל לזירה המדממת את מלוא כובד משקלו. הוא ישחק, סוף־סוף, במגרש שלו: נאום באיפא"ק, ביקור בבית הלבן, חיבוק מטראמפ. הוא ינסה לקושש הטבות, לחלץ הצהרות, אולי אפילו להביא איתו את ג'ונתן פולארד או את סנטה קלאוס הביתה. הפגישה עם טראמפ תואמה "בול" לנאומו של בני גנץ בפני אותה ועידת איפא"ק. נתניהו מקווה להשתלט מחדש על השיח, להכתיב שוב את הקצב. שני אלה, השיח והקצב, ניטלו ממנו השבוע בברוטליות. לא ברור אם יצליח. 
 

בכחול לבן מתכננים פעולת תגמול. יש שם מספיק רמטכ"לים כדי לייצר אופנסיבה מתאימה. הכוונה היא לרכז את מהלומת הצוללות ולהנחית אותה "בול" על החגיגה של ביבי. נתניהו גייס השבוע לעזרתו בבהילות את איל גבאי, שהיה מנכ"ל משרדו, ואת יעקב עמידרור, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי. הוא הזמין לעצמו צרות. יעלון ואשכנזי מצוידים בלא מעט חומרים, גם מסמכים, שיוכיחו ההפך. מעורבותו העמוקה של נתניהו, שהחלה בצוללת השישית ב־2009 (כשהוא כבר מושקע בסידריפט בואכה גרפטק לקראת הקשר העסקי עם טיסנקרופ) ונמשכה בשאר הצוללות, תוכח קבל עם ועולם. זו תהיה התמודדות במשקל כבד שלא תוכרע אלא בסיבוב האחרון. כלומר ב־9 באפריל, לא דקה קודם.
 

הסוקר האמריקאי מרק מלמן, האיש של יאיר לפיד, היה המקצוען היחיד שזיהה בבחירות 2015 את ניצחונו של נתניהו מראש. הוא נתן כאן עבודה השבוע. מסקנותיו תזמרו את קמפיין כחול לבן כפי שהצטייר בימים האחרונים: הציבור, אומר מלמן, חצוי. מצד אחד, הישראלים פיתחו תלות בנתניהו. מצד שני, הם בודקים את האלטרנטיבה. מעבר לתחושת המיצוי, הישראלים רוצים לדעת מה התוכניות של האלטרנטיבה. מה אלה שרוצים להחליף את נתניהו רוצים לעשות. זו הסיבה שכחול לבן הציגה את תוכניותיה בתחום הכלכלי־חברתי־בריאותי ביום חמישי.
 

בתוך המחנה יש חילוקי דעות בין אלה שחושבים שצריך להמשיך במסר אחיד לבין אלה שחושבים שצריך לגוון. אל תבזבזו זמן, אנרגיה או קשב ציבורי על שטויות, תלכו רק על הראש של ביבי בצוללות, אומרים הראשונים. הפוך, אומרים אנשי המחנה הנגדי, בואו נראה מי אנחנו. לא רק שאלות, גם תשובות. להציג תוכנית בריאות, לדבר על השחיתות השלטונית, הגבלת קדנציות, חקיקה שתמנע ממי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון לחזור לחיים הפוליטיים, חוק חינוך חינם מגיל 0 עד 3. להציג גם מאיפה יבוא הכסף: שינוי סדרי העדיפויות, ביטול הכספים הקואליציוניים וניצול רווחי הגז שיגדלו בשנים הקרובות לכדי מיליארד וחצי שקל נטו כל שנה.
 

בינתיים, ידם של חסידי הגישה המגוונת גברה. מלמן מנבא שככל שיתקדם הזמן לקראת הבחירות, כך תתחזק פעולת "המשאבה". נתניהו ישאב את מפלגות הימין, כחול לבן תנקז את מפלגות השמאל. במקרה הזה, לכחול לבן יש יתרון: אין לה תקרת זכוכית. היא לא פסולה בעיני הימין ה"רך". לנתניהו יש תקרת זכוכית מפלדה. אין לו ברירה, הוא חייב לבלוע את כל מה שמימינו כדי להישאר במשחק. יכולתו של ראש הממשלה למשוך קולות מהמחנה הנגדי אפסית. שבט האנטי־נתניהו יעדיף לתרום כליה לעזמי בשארה ולא להצביע עבורו. בימין, לעומת זאת, יש כמה מנדטים ששוקלים את דרכם. כשהם מביטים על כחול לבן, צריך להדגיש להם את אשכנזי, האוזר, יעלון, הנדל. 
 

לקראת הסוף יוגבר מאוד המאמץ לספח גם את אורלי לוי־אבקסיס למחנה הרמטכ"לים. כרגע היא מתחפרת בעצמאותה אבל לא מבקיעה את אחוז החסימה. הבטחה לתיק מיניסטריאלי משמעותי בממשלת גנץ יכולה לעשות את ההבדל. מצביעיה הפוטנציאליים של לוי־אבקסיס אינם נמנים עם חסידי נתניהו. כל קול שיופנה לעברה, ייחסך מכחול לבן. אם לא תעבור, ייזרקו הקולות האלה לפח. לוי־אבקסיס לכחול לבן היא מה שפייגלין לימין. גם כאן יש יתרון מסוים לגנצים. פייגלין כנראה יעבור. לוי־אבקסיס כנראה שלא. פייגלין הוא הונאת הבחירות המתוחכמת ביותר שהייתה כאן מאז ומעולם. נתניהו כבר לא יודע אם הוא בעדו או נגדו. בינתיים הוא שואב במרץ את ליברמן, כחלון, בנט ושקד וכל מה שביניהם.
 

סקרי העומק מראים שכחול לבן, בניגוד למחנה הציוני, לא משלמת בשלב הזה מס מנדטים לרוטציה. המצביעים, מסביר מלמן, לא רואים בדמיונם את הרוטציה. היא לא מפריעה להם במיוחד. נתניהו מנסה לשנות את זה. הוא מפמפם שוב ושוב את לפיד. כרגע, לא בהצלחה גדולה. זה היה שבוע רע מאוד לנתניהו, שבא אחרי שבוע מצוין. בשבוע הבא, מקווה ראש הממשלה, המגמה תתהפך.

שחור־לבן

אבי גבאי נלחם. קמפיין הגזענות שלו אפקטיבי ובא בהמשך ישיר לראיון שנתן רוני מאנה ל"אופירה וברקוביץ'" בשבוע שעבר. גבאי עלה על ראיון שנתן נתניהו לפני שנות דור לסופר הבריטי מקס הייסטינגס. היום הייסטינגס הוא כבר בעל תואר אצולה ("סר"), אחד מגדולי ההיסטוריונים וסופרי המלחמה הבריטים. אז הוא היה סטודנט תפרן שגויס על ידי המו"ל היהודי־בריטי הלורד ג'ורג' ויידנפלד לכתוב את הספר הראשון על יוני נתניהו עבור המשפחה.
 

ויידנפלד מת לפני שנתיים בגיל 98. הייסטינגס חווה בזמנו חוויות לא פשוטות מול משפחת נתניהו, כשהתברר לו שהם לא מעוניינים בספר על מה שהיה באמת, אלא על הסיפור שצריך לספר. כך או אחרת, פתאום צף הראיון הנושן ההוא שבו אמר נתניהו להייסטינגס שהחיילים בגולני דווקא בסדר, אבל בתנאי שיש להם קצינים "לבנים". קחו את זה, תוסיפו את הדרתה של מירי רגב מאותו סלפי אשכנזי־גברי של בכירי הליכוד, תעמידו את זה מול אבי גבאי, המרוקאי מירושלים, ותקבלו סרטון אפקטיבי שלא מוסיף בריאות לנתניהו. אם אני הקמפיינר של כחול לבן, הסרטון הבא יוצג על ידי גבי אשכנזי, במדי גולני, מראה לנתניהו שהיו בחטיבה הזו דווקא לא מעט קצינים "שחורים".