בסוף השבוע שעבר כבר גדשה הסאה. המיאוס מהטינופים של “הכל נגד הכל” במערכת הבחירות חצה את הקו האדום. קמתי והצטרפתי לטיול ג'יפים במדבר יהודה. כשהייתי בן 17, אחרי מלחמת ששת הימים, נפתחו המרחבים הללו בפנינו. הייתי יוצא לבד או עם חבר, ויורד מירושלים לים המלח דרך אחד הנחלים. מהלך יום אחד. תמיד הרפתקה. תמיד אתגר. מדבר נקי, בתולי, שבילים צרים, מנזרים עתיקים וגבי מים. מערות צופנות סוד, שרידי מבצרים וחניונים. מעט בדואים. מעט מטיילים. 
 

השטח הזה, כ־2,700 קילומטרים רבועים, גדול יותר מרמת הגולן, תחום בין כביש מספר 1 (ירושלים־יריחו) בצפון וכביש 31 (ערד־ים המלח) בדרום; כביש 60 (גב ההר) במערב וכביש 90 (ים המלח והבקעה) במזרח. שטח עצום. כמה מכם היו שם? לא בטיול שנתי למצדה או בסוף שבוע מהעבודה במלונות ים המלח, אלא ממש בתוך השטח הזה? 
 

ביום שישי הייתי בג'יפ המאסף בשיירה שארגן משה קובלנץ, אחד המשוגעים לדבר. הוא מקים את “עמותת מדבר יהודה” כדי להציל מה שאפשר מהמדבר הנפלא הזה, באמצע הארץ.
 

באתי לשם לנקות את הראש, להתרחק מכל הגועל. המדבר ירוק עכשיו ופורח. בורות המים והגבים מלאים. אבל רק בסיור הזה נגלו לי ממדי האסון.

אחרי מלחמת ששת הימים הכריז צה”ל על רוב האזור כשטחי אש, הקים בו שלושה בסיסי קבע (תקוע, חצצון, אום דרג') ובסיסי אימונים עונתיים (נבי מוסא). כעסתי עליהם. הם גזלו ממני את המדבר שלי. סגרו אותו לטיולים. 

 בנימין נתניהו ויאסר ערפאת. צילום: רויטרס בנימין נתניהו ויאסר ערפאת. צילום: רויטרס

 

אבל ב־1993, אחרי הסכמי אוסלו, קם הצבא והסתלק משם. פירק את המחנות ונטש את שטחי האימונים (ממש כפי שנטש את המחנות בבקעת הירדן ביהודה ושומרון). רבבות דונמים של שטחי מדינה הופקרו. ואז הבנתי שכל עוד היו שם - הם שמרו על השטח. בארץ ישראל אין ואקום. צה”ל יצא - הערבים החלו נוהרים - לא ריבוי טבעי של בדואים, אלא אלפי ערבים מגב ההר שהחלו לשדוד את השטח. 
 

ב־2009 פרסם סלאם פיאד, מי שהיה ראש ממשלה ברשות הפלשתינאית, את תוכניתו ליצירת רצף ערבי שיבודד את מדבר יהודה ובקעת הירדן משדרת ההר המרכזית, תוך השתלטות מסיבית על אדמות מדינה, בתכנון ובמימון בינלאומי, בעיקר אירופי. זה נעשה בשטחי C וגם ב”שמורות הטבע ההסכמיות” שהוכרזו בהסכם וואי בשטחי B (נתניהו נתן אותן לערפאת. זוכרים?). 
 

הערבים לא חיכו יום. עשרות מחצבות בלתי חוקיות נפתחו בשטח. עשרות דרכים חתכו בפראות את ההרים. מאות מבני בטון טרומיים במימון אירופי הוקמו, שמורות הטבע זוהמו, שוד העתיקות במערות קיבל ממדים תעשייתיים.
 

תגובת ממשלות ישראל לדורותיהן הייתה עלובה. דיונים. ועדות. עוד ועוד החלטות שלא בוצעו. תקציבים שלא הועברו. מפות צבעוניות של תוכניות פיתוח שנותרו על הנייר. כביש אשקלון־גוש עציון־ים המלח שהוחלט עליו ב־1974 נשכח מלב. במקומו פרצו הערבים תוואי לכביש שיחבר את חברון ליריחו, כדי לנתק את היישובים היהודיים בגב ההר מבקעת הירדן וים המלח. 
 

המינהל האזרחי, שלפעמים אין לדעת לטובת מי הוא פועל, ביצע לפני כשנתיים כמה פעולות סמליות להחרמת כלי עבודה. הערבים צחקו. אבו מאזן העניק לבניו זיכיון למפעל מלט ענק בשמורת נחל ערוגות, ואם לא הבדואים שנחלצו להילחם בהם - הייתה השמורה מושמדת. צה”ל, המינהל האזרחי, שרי הביטחון וראשי הממשלה ישבו בחיבוק ידיים. הירוקים השמאלנים שלנו התעלמו. 
 

אבל קובלנץ חושב שלא הכל אבוד, שאפשר עוד להציל את המדבר הנפלא הזה. שצריך לאחד כוחות של המועצות האזוריות שהשטח בתחומן, לגייס את משרדי התיירות, החקלאות, התחבורה והפיתוח. להקים את “רשות מדבר יהודה”. להקים שרשרת חאנים מדבריים כבסיסי טיולים. לגייס מומחים. להפוך את האזור כולו לשמורה מוגנת ופנינת תיירות. 
 

הוא רוצה שנאהב את האדמה, את הטבע, את הנוף הפתוח. שנשוב אל בורות המים. שנטייל. יש לו חזון גדול ומנוע. הוא נאבק מול כוחות גדולים ובאדישות, אבל ככה זה היה תמיד בארץ ישראל. לא?