מסכן אלירז שדה. מסכנה דנה ויס. מסכן עמית סגל. 


נהוג להשמיץ ולתאר את הציבור שנמצא בצד הימני של המפה כלוקה באגרסיביות יתר, נוטה להשתלח באופן חסר רסן ומלא בשנאה שמובילה - לטענת מפני האצבע המאשימה - לפעולה אלימה. הסברה הזו מקבלת רוח גבית עוצמתית כשמכניסים פנימה את הקמפיין של ראש הממשלה והליכוד נגד הסיקור התקשורתי המגמתי, לדבריהם, של דמויות בכירות מהתחום. איני אוהב את הכיוון הזה. זו הסתה לא אלגנטית, בלשון המעטה, שגוררת את הדיון והציבור לעיסוקים שוליים ונקמניים. 
 אבל נדמה לי שכל הקמפיין המתוזמר הזה והפצצות המקלדות של טרולים ימניים הם כאין וכאפס לעומת מה שעבר על שלוש הדמויות המצוינות הנ"ל בתחילת השבוע, רק מפני שעשו משהו שלא מצא חן בעיני קברניטי הברנז'ה. שדה חצה גבול מכוער במערכון שבו ראיין חקיין שגילם את אמנון אברמוביץ' במסגרת שידורי התעמולה של הליכוד בפייסבוק. זה היה נמוך ובטעם רע מאוד. שדה הבין את שעשה והתנצל. כולם טועים בשלב כזה או אחר בחייהם, אפילו צדיקים גמורים. לפי הקלישאה: "אנושי לטעות ואלוהי לסלוח". 
 לטעמי ולעניות דעתי הסליחה היא בסיסית. בלי מעט אורך רוח אף אדם לא יעז ולא ינסה לשבור את המוסכמות, ופסגות תהיינה מחוץ לתחום. לפעמים גם עושים שטויות. השם יודע שאני עשיתי כאלו ובלי סוף. אלה הם החיים. 
 העיתונאית המצוינת דנה ויס טענה שראש הממשלה לא היה בסוד העניינים בכל הנוגע למערכון שדה–אברמוביץ'. זו הייתה, מעמדתה, עובדה עיתונאית ראויה לשידור. קשה לומר שוויס מוטה, לא לימין ולא לשמאל. אם כן, מעולם לא ראיתי זאת בעבודתה. ובנוסף, זו תהיה טענה מוזרה להפליא במיוחד לאור העובדה שאמרה דברים לא מאוד מחמיאים על יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, שהועלו בטעות על ידה לרשתות החברתיות. 

החיקוי של אמנון אברמוביץ' בליכוד טי.וי החיקוי של אמנון אברמוביץ' בליכוד טי.וי

 עמית סגל לא היה מספיק נשכני ופעיל בראיון עם ראש הממשלה בתחילת השבוע, לדעת כמה מהמבקרים. אלו הביעו פליאה על שהפך ממראיין סקרן וספקן לאדם סבלני שמאזין בקשב רב למרואיין. זהו מנעד החטאים. 
 צריך להבהיר שיש בקבוצה הזו שונות. שדה אינו עיתונאי. הוא חלק מרכזי ב"ליכוד טי.וי", גוף שמטרתו להביא את ראש הממשלה לניצחון בקלפי. ויס וסגל הם עיתונאים. אצל ויס הזהות הפוליטית משנית, אם היא בכלל קיימת, בעוד שהאוריינטציה האידיאולוגית של סגל ברורה ונוכחת מאוד בעבודתו. ומה היה עונשם? כבד מנשוא. שדה הוצא להורג בצהרי היום. בכירים בעולם התקשורת הצהירו שאסור לתת לו לעבוד שוב בתעשייה. ממש כך. שיש להוקיע אותו. ובמילים אחרות, צריך להחריב את פרנסתו על שגיאה שעשה והתנצל עליה. 
 מבחינה אישית, אני בספק אם שדה בכלל התכוון לפגוע באופן שהשתמע, וגם אם זו הייתה כוונתו - הוא הבין ששגה וחזר בו. אבל לגורמים מסוימים בברנז'ה זה לא משנה. יש דין אחד: מי שחרג מהטאבו דינו מוות מקצועי. אפילו אם יירד על ארבע ויתחנן. אין מחילה וסליחה. ישר לגיליוטינה. אגב, כשפעולות כעורות נעשות בצד השני של המפה הפוליטית, הסלחנות עולה מאות מונים. לא בא לי להיכנס לעולם הקטנוני של הדוגמאות, אבל הן שם ואף אחד לא נשלח לגולאג בגללן. 
 
דנה ויס זכתה להיות מוקעת ומנואצת בן רגע, כשכל הרזומה המפואר שלה היה כלא היה כי דיווחה ידיעה שאינה עולה בקנה מידה עם התיאוריה של שונאי נתניהו. ועמית סגל, שד עיתונאי, קול מסקרן ואחר, מוכשר וחד כתער, הופך לבדיחה ברנז'אית, ל"דובר מטעם" שאפשר לבטל את דבריו ולא להתייחס אליהם ברצינות כי לא התנקש בשידור בשנוא הנפש של בכירי הקסטה השלטת. 
 
###
 
זה לא מדע בדיוני, ואלה לא המצאות פרנואידיות שלי. אלה דעות שהופצו ברבים וצויצו לעיני כל. המשחק הזה הוא על כל הקופה. או שאתה נגד נתניהו, ואז נושאים אותך על כפיים ומוחלים לך על כל פדיחה, נוראית ככל שתהיה, או שאתה בעדו, ואז הלך עליך. אז אילו בריונים גרועים יותר? בניגוד לאותם צעקנים מהימין, דברנים בלירה, שנזקם מתחיל ומסתיים בכמות הגועל נפש שנפלטת מאצבעותיהם, לאותם ברנז'אים מדוברים יש השפעה אמיתית. הלחץ שלהם מפרק קריירות וגורם לעיתונאים לחשוב פעמיים לפני שהם משמיעים קול אחר, ובסוף מי ששייך למחנה שאמון על רבגוניות ופתיחות - מוביל באדיקות אלימה למחשבה קפוצה, צרה ומקובעת.