השבוע, ב־26 במרץ לפני 40 שנה, נחתם על מדשאת הבית הלבן הסכם השלום עם מצרים. בגין, סאדאת וקרטר לחצו ידיים. זה היה הסכם השלום הראשון עם מדינת אויב ערבית, הגדולה והמסוכנת שבהן. זה היה גם ההסכם שבו נקבעו התקדימים: הרס יישובים וגירוש יושביהם. נסיגה לגבול הבינלאומי עד המילימטר האחרון. על התקדים הזה התעקשו הסורים בכל סבבי השיחות איתם. ההתעקשות הזאת אולי הצילה אותנו מנסיגה מהגולן, בימים שבהם רבין היה מוכן לוותר עליו. בימים שבהם נתניהו היה מוכן לסגת ממנו.
השבוע הוקרנו בסינמטק בירושלים שני פרקים מתוך הסדרה "ימי בגין - פוליטיקה בשירות האידיאולוגיה" של לוי זיני, סדרה שהפרק הראשון שלה הוקרן השבוע בכאן 11. זיני ראיין גם אותי.
בשנה שבה התקיימו שיחות השלום עם מצרים הייתי מפקד הרפואה בדרום סיני. גרנו באופירה, היא שארם א־שייח'. האזור היפה ביותר של ארץ ישראל. בכינו כשנחתם ההסכם. ידעתי על אילו נכסים אסטרטגיים מוותרת ישראל בנסיגה מסיני (ולא רק הנפט והאורניום). איך היא בוגדת בערכים ציוניים כשהיא מתחייבת להחריב את היישובים ולפנות את המתיישבים. לא האמנתי בכוונת סאדאת לקיים את ההסכם לאורך זמן. רק בעניין הזה טעיתי, טעו כל מתנגדי הנסיגה. בכל השאר - לא טעינו. לא קיבלנו שלום.
קיבלנו אי־לוחמה, שגם היא חשובה מאוד. אבל רק מעט ישראלים נוסעים לטייל במצרים למרות השלום. מצרים לא מתיירים כאן בכלל. האליטות המדעית, התרבותית והמשפטית במצרים שונאות את ישראל ומחרימות אותה. אין כמעט יחסים מסחריים. שגריר ישראל במצרים חי במצור ובהסגר. אחרי הפיכת תחריר ועליית מורסי לשלטון כמעט השמידו את השגרירות על צוות המאבטחים שבה. באותם ימים העריכו גורמי הביטחון כי מורסי מתכוון לבטל את ההסכם ולהזרים כוחות צבא לסיני. אולי לכן הפעילה ישראל את כל יכולותיה הדיפלומטיות, וכנראה גם יותר מזה, כדי להעלות את א־סיסי לשלטון ולשכנע את ממשל אובמה לא להתנגד לו.
בשנים האחרונות שולטות בצפון סיני כנופיות דאע"ש בסיוע חמאס מעזה. ומצרים מצליחה בקושי רב להילחם בהן, וגם זה - בסיוע ישראלי מסיבי. בתמורה מספקת מצרים לישראל שירותי תיווך קבועים עם חמאס, כלומר מוכרת לנו סולמות שבהם יכול נתניהו לרדת שוב ושוב מעצי הצהרותיו על "מיטוט חמאס", "מכה כואבת מאוד לחמאס", "מכה עוד יותר כואבת מאוד לחמאס", ובמקום הראשון במצעד ההצהרות החלולות: "השגנו הרתעה". הרתעה המחזיקה מעמד כמה שעות, עד לרקטה הבאה, עד לבלון הנפץ הבא.
אבל בניגוד לתחזיותיי מלפני 40 שנה - ההסכם מחזיק מעמד. בכל ויכוח שיש לי בעשורים האחרונים על "הסכסוך" הישראלי־פלסטיני, כשאני אומר שלעולם לא יהיה שלום איתם כי הסכסוך אינו טריטוריאלי אלא מלחמת דת, מטיחים בי את הסכם השלום עם מצרים ואומרים: הנה. יש שלום עם הגדולה במדינות ערב.
המשל כמובן אינו דומה לנמשל. הזהות הלאומית המפוקפקת של הפלסטינים מתקיימת רק בזכות המלחמה שלהם בנו, והם לא יוותרו על המרכיב היחידי המבדיל אותם מהסורים, מהעיראקים או מהתימנים. הגדרתם העצמית היא "ערביי פלסטין הנלחמים בישראל". למצרים אין בעיה של הגדרה עצמית כעם. ולפי שעה, האחים המוסלמים אינם שולטים במצרים. אם זה יקרה, ושלטון המוסלמים במצרים יחזיק מעמד - גם מצב אי־הלוחמה עלול להתאייד.
בעניין זה הערה צדדית על פרשת הצוללות הגרמניות. אלו "המתקדמות" מדגם 209, שנתניהו אישר למרקל למכור למצרים. השמאל בישראל מאשים את נתניהו בבגידה. למה בגידה? כי הוא חיזק בכך את מצרים. אבל, לפחות לשיטת השמאל, יש שלום עם מצרים. לא? אילו נדרשה הסכמת נתניהו למכירת צוללות לאיטליה, איש לא היה מאשים אותו בבגידה. כי איטליה היא מדינה ידידותית. אבל גם אחרי 40 שנה, כשבמצרים שולט א־סיסי שאנו נלחמים לצדו כתף אל כתף (או מל"ט אל מל"ט) בדאע"ש, מתייחס השמאל בישראל למצרים כאל אויב. וסיוע לאויב הוא בבחינת בגידה. הכל כנראה תלוי בשאלה אם אתה קונה או מוכר שלום.
המפה של בגין
נחזור לסרט של זיני. הדילמה העיקרית של בגין הייתה נעוצה בין רצונו בשלום עם מצרים ודבקותו באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. הנסיגה מסיני כשלעצמה לא היוותה עבור בגין שום קושי. גם הרס היישובים לא הרג אותו. הרוויזיוניסטים מעולם לא היו מתיישבים גדולים. השמאל הציוני של "המערך" התנגד לפינוי וטען שאפשר להגיע להסכם עם מצרים בלי להרוס יישובים. בעיני בגין, סיני לא הייתה "ארץ ישראל" כי מפת הארץ שלו לא הייתה זו הכתובה בברית בין הבתרים, בין הנילוס והפרת. בגין קידש את מפת המנדט הבריטי. וסיני, וגם הגולן, אינם חלק ממנה.
לכן הסכים בגין, רק שבוע אחרי הניצחון הגדול בששת הימים, לסגת תמורת הסכם שלום "עד הגבול הבינלאומי" בסיני ובגולן. רק לארץ ישראל המערבית - יהודה, השומרון, רצועת עזה וכמובן ירושלים - הייתה נתונה נאמנותו המלאה. ולכן בגין בגד באידיאולוגיה שלו לא בסיני אלא בהסכם האוטונומיה, שהיה חלק בלתי נפרד מהסכם קמפ דיוויד.
בהסכם האוטונומיה הכיר בגין בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני. בסרטו של זיני אומר ישראל הראל כי תאריך החתימה על הסכם השלום הוא "כ"ט בנובמבר" של הפלסטינים. ולפיכך כותרת המשנה של הסרט מוטעית. לא "פוליטיקה בשירות האידיאולוגיה" אלא "פוליטיקה כבגידה באידיאולוגיה".
כל ההסברים של בגין על כך שהוא מוכן לתת אוטונומיה לערבים בארץ ישראל, "לאנשים ולא לשטח" - היא התפלפלות משפטית חלולה, כי איש מהשותפים להסכם לא קיבל את פרשנותו זו. על האידיאולוגיה שלו ויתר בגין לא כשהגיע לשלטון, ורק כיוון שלפתע נגלתה לעיניו מציאות בינלאומית שלא היה מודע לה קודם. על סיני ויתר כבר ב־67'. וכשקוראים את נאומיו אחרי מבצע קדש ב־1956 - גם אז לא ראה בסיני חלק מארץ ישראל. על "שתי גדות לירדן" ויתר עוד הרבה קודם לכן.
אבל אולי בתוכנית האוטונומיה שלו דווקא הצליח בגין למצוא את שביל הזהב בין האידיאולוגיה והפוליטיקה? לא ויתר על ריבונות בארץ ישראל? שטויות. ואלו המבקשים לדעת מה חשב השר מנחם בגין על רעיונות האוטונומיה - מוזמנים לעיין בפרוטוקולים של ישיבות הממשלה ב־17־19 ביוני 1967. "אוטונומיה מוליכה בהכרח למדינה פלסטינית", אמר בגין.
המרכז, השמאל ואלו המכנים עצמם "ימין שפוי" מתרפקים היום על דמותו של בגין כמופת לצניעות, למנהיגות ערכית ולסגידה לעליונות שלטון החוק. הסרט של זיני אמור להזכיר להם מה הם חשבו על בגין במלחמת שלום הגליל. "בגין רוצח", הם קראו. והוא, שנקרע בין השלטים הללו והשלטים "בגין בוגד", שהונפו מולו על ידי מתנגדי הנסיגה מסיני - לא היה יכול עוד. קם ופרש לביתו. גזר על עצמו מעצר בית עד מותו.
מנהיג המהפכה הקומוניסטית בסין, מאו, סירב לחוות דעתו על השפעת המהפכה הצרפתית על ההיסטוריה האנושית. "מוקדם מדי לדעת", הוא אמר. זה נכון גם לגבי משמעות הסכם השלום עם מצרים.