לא יכול להיות שכולנו מתעסקים בלי הרף בבחירות, אבל זה מה שאנחנו עושים. כל אחד אומר שהבחירות אינן העיקר, אבל הן העיקר בעולמנו כרגע. אני מדמיין לעצמי שיש אנשים, בעיקר צעירים, שמסוגלים להעביר ימים שלמים בלי לחשוב בכלל על הבחירות ובלי לקרוא או לשמוע עליהן מילה, כי הם מחוברים לערוצי מוזיקה, יוטיוב ונטפליקס, או שקועים בגמרא, או חיים בחיק הטבע בין פרחי אביב, וסביבם מפזזים פרפרים בשם נימפית החורשף אשר הגיעו במאות מיליונים מסעודיה. אנשים כאלה כנראה לא רואים ולא קוראים חדשות. אולי יש כאלה, אבל אני חושב שאני ממציא את הדמות המנותקת הזו, וישראלי כזה איננו קיים.
בשבוע הבא תחזור המדינה לעולם של אחרי הבחירות, ואולי אז נתעסק בבעיות האמיתיות. עד אז כולנו שטופים בלהט המיותר של הבחירות. השבוע אנחנו עדיין בבוץ המדמנה. בשבוע הבא, ביום שלישי בלילה או ביום רביעי בבוקר, נדע מי ינהיג את המדינה: נתניהו או גנץ ואחריו לפיד? הליכוד או כחול לבן. הבה ננסה לחשוב איך ייראה היום שאחרי הבחירות. אפשרות א’: הליכוד זוכה. יש להניח שביבי יקים ממשלה מהר מאוד. המאמרים על העם המטומטם ועל העדר שאיננו יודע לחשוב יכסו את העיתונים מקצה לקצה.
אפשרות ב’: כחול לבן זוכים. תהליך הרכבת הממשלה יהיה ארוך יותר, כי הבלבול של הזוכים יהיה לא קטן. מה? זכינו? אנחנו? מה עושים עכשיו? כרגע נדמה שאנחנו יודעים לומר מי יהיה בממשלת נתניהו: מפלגות הימין. אפשרות שפחות עולה על הדעת היא שנתניהו יפנה דבר ראשון דווקא אל שלושת הרמטכ"לים ולפיד. כידוע, כל הדיבורים של היום, על החרמת נתניהו, עשויים (או עלולים) להתפוגג ולהשתנות ביום שאחרי הבחירות. העם יביט משתאה בהמרת העקרונות, אבל זה לא יהיה בפעם הראשונה.
יש במערכת הפוליטית, גם בימין, כאלה שחושבים שממשלת ליכוד־גנץ היא האפשרות הסבירה גם אם גנץ ולפיד יזכו במספר המנדטים הגדול יותר, כי אחרי הניצחון הם יפנו אל הליכוד להרכבת ממשלה. במצב כזה ייתכן שתהיה רוטציה משולשת: שליש גנץ, שליש לפיד ושליש נתניהו. נשמע מצחיק? בפוליטיקה של משטר ריבוי המפלגות שלנו, מה שנשמע מצחיק היום, הוא הרכב הממשלה של מחר.
יש הטוענים שגנץ־לפיד יעמידו בפני הליכוד תנאי: בלי ביבי. אני לא חושב שדבר כזה אפשרי, כי זה יהיה סירוס של רצון אותם בוחרים שבחרו ליכוד בשל אמונתם בנתניהו וביכולותיו, אבל מה שנראה לי כבלתי אפשרי הוכח כאפשרי פעמים רבות מאוד בעולמה הבלתי הגיוני של הפוליטיקה. בין הפוליטיקאים, גם של הימין, יש כאלה שחושבים שיש היגיון אפילו בתסריט כזה: הליכוד יצטרף לממשלת גנץ־לפיד, תוך קבלת התנאי: לא ביבי, אלא גדעון סער. אני לא מסוגל להבין איך דבר כזה אפשרי, אבל שמעתי מנהיג פוליטי ותיק בליכוד מתאר אפשרות כזו.
כרגע נוצר מצב שבו הצליחו, במערכת בחירות שכולה שנאה ושלילה, להעמיד בפני הציבור תמונה כאילו יש בחירה בין מנהיגים מושחתים וקצת הוזים העומדים בראש שתי המפלגות הגדולות. האשמות בשחיתות הן כרגע נחלת שני ראשי המפלגות המובילות. לזה הגענו. נשאר אם כן לבוחר לשקול מי לדעתו המנהיג שיביא תוצאות טובות יותר למדינה בתקופת כהונתו. במצב כזה, היתרון של נתניהו ברור ומוכח.
ההישג האחרון והלא ייאמן של נתניהו - הכרה ממוסמכת וחתומה של ארצות הברית, המעצמה הגדולה בעולם, ברמת הגולן כחלק מישראל - לא נחגג כאן כראוי. נדמה לי כאילו רק אני קניתי בקבוק יין מהגולן להרמת כוסית עם בני משפחתי לכבוד ההישג הזה בקבלת השבת שלשום. זו הפעם הראשונה שישראל זוכה לאישור בינלאומי להגדלת שטחה, ולא מקטינה אותו. המצב הזה בעל משמעות גדולה הרבה יותר מאשר מבינים. אולי מבינים, אבל מי משוגע לשמוח על הישג של ישראל שהושג בימי נתניהו. כמו שאומרים, “זה עלול לשחק לטובת ביבי".
אם גנץ־לפיד יזכו, הם יקבלו מדינה בעלת כלכלה מופלאה, התנחלויות פורחות שחובה לחזק את תושביהן האמיצים, הישגים מדיניים שקשה היה פעם לחלום עליהם, הסתה כלפי נתניהו ובוחריו שצריך להחליש, וכמו במשך 2000 השנה האחרונות: בעיות חסרות פתרון של שנאה לא רציונלית אל היהודים. האם יש להם יכולת לא להרוס את הטוב, לקדם את מה שניתן לקדם ולעמוד מול הרע?