אחרי שהתפרסמה החלטתו של טראמפ להכיר בריבונות ישראל בגולן, מיהרו פרשני השמאל ומומחי משפט לציין כי, כידוע, הדין הבינלאומי אינו מכיר בריבונות שנרכשה בכוח כיבוש צבאי. למי זה ידוע בדיוק? ומהו אותו "דין בינלאומי" שעל פיו זה ידוע כל כך? ואיך לא הועמדה ישראל לדין על פי אותו "חוק" כשסיפחה את מזרח ירושלים ב־1967? והאם טראמפ הוא עבריין על פי הדין הבינלאומי?
תלוי מי שואל ואת מי שואלים. עבירת הגניבה מוגדרת בסעיף 383 בפקודת הנזיקין, שהיא חלק מספר החוקים של מדינת ישראל. מי שרוצה לדעת מה כתוב בחוקי חמורבי על גניבה ימצא אותם חקוקים באסטלה הקרויה על שמו המוצגת בלובר בפריז (גנובה, כמובן...). ההלכה היהודית מאוגדת בספר "שולחן ערוך". ספרי החוק הרומאי היוסטיניאני וקוד נפוליאון מצויים בכל ספרייה אקדמית המכבדת את עצמה. אבל נסו למצוא בספרייה את ספר החוקים של "הדין הבינלאומי", ותיתקלו במבוי סתום.
המבוי הזה סתום באלפי ספרים, רבבות מאמרים, מיליוני מילים שנכתבו עליו או הסתמכו עליו, אבל ספר חוקים אחד כזה, המוסכם באמת על ידי אומות העולם ויש לו תוקף מחייב - לא קיים.
מומחים במשפט בינלאומי מתייחסים לעקרונות מסוימים המופיעים במגילת האו"ם כאל נדבך חשוב בדין הבינלאומי. אבל כמעט כל המדינות בעולם הפרו במידה כזו או אחרת את מה שכתוב במגילה. אם היה להם די כוח (צבאי, כלכלי או מדיני), הן עשו כרצונן. אם היו חלשות - הן נכשלו, ונדירות גם נענשו. אבל אין מכס על מילים. פוטין כבש את חצי האי קרים מידי אוקראינה ב־2014. יש לרוסיה וטו במועצת הביטחון של האו"ם, והעולם יכול לקפוץ לה. נשיא סוריה אסד ביצע פשעי מלחמה מזוויעים נגד אזרחיו, רוסיה וסין מנעו במועצת הביטחון כל גינוי או סנקציות, ולכן אין שום משמעות ל"חוק הבינלאומי", כי השאלה
המעשית היחידה היא אם יש לך כוח או אין.
חלולים ככל שיהיו, העקרונות המופיעים במגילת האו"ם הם עדיין המרכיב הפורמלי המבוסס יחסית של "הדין הבינלאומי". מרכיבים אחרים שלו הם הסכמים בינלאומיים (בדרך כלל כאלו שהוכתבו על ידי הצד החזק או המנצח), "מנהגים"(!), "עקרונות משפט כלליים" המשותפים לכל המדינות, החלטות של בתי דין מדינתיים או בינלאומיים, ו"כתבי מלומדים ומשנתם של גדולי הסופרים והוגי הדעות של המחשבה המדינית". שזה, בינינו, קצת מעורפל. כי מי מחליט אם מאמצים את עקרונותיו של מונטסקיה או את תובנותיו של מקיאוולי? ומי מחליט אילו "מנהגים" הופכים לחוק בינלאומי?
כל הגבולות באירופה, ובעצם בעולם כולו, הם תוצאה של מלחמות. המנצחים הכתיבו חוזי כניעה למנוצחים ואלו חתמו על "הסכמתם" לוויתור על חלקים ממדינותיהם. ברגע היסטורי מסוים, אחרי מלחמת העולם השנייה, ביקשו 51 חברות האו"ם לקבע את המצב הגיאו־פוליטי ולקדש אותו. אבל העולם המשיך להשתנות. כל מי שטוען בשם "הדין הבינלאומי" טוען בשם עיקרון תיאורטי, המתיימר לייצג עקרונות אוניברסליים של צדק וזכויות אדם ועמים - אך רק צבועים חסרי תקנה מתעלמים מכך שהחוקים הללו מיושמים בפועל רק על פי מפת הכוחות והאינטרסים.
אז “כידוע” לפי "הדין הבינלאומי", ישראל אינה יכולה לרכוש ריבונות על רמת הגולן בלא הסכמת סוריה. מאידך - אם היינו כובשים את כל סוריה והיא הייתה חדלה מלהתקיים כמדינה - ה”כיבוש” היה מוכר כריבונות. אבסורד? נכון. אבל הקהילה הבינלאומית מכירה למעשה ולהלכה גם בעיקרון שתוקפן שאיבד במלחמה שטח, אינו יכול לשוב לתבוע אותו. גרמניה פתחה במלחמת העולם השנייה, הובסה, ואין היא יכולה לשוב לתבוע את השטחים שאיבדה במלחמה.
“המשפט הבינלאומי” מכיל בתוכו עקרונות סותרים. כל אותם שמאלנים החרדים היום כי ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל ברמת הגולן תהווה תקדים גם לגבי יהודה ושומרון, צודקים. והם חוששים משום שגם הם יודעים יפה כי מה שקובע בעולם איננו “הדין הבינלאומי” אלא האינטרסים והכוח. ישראל יכולה לבטל את הסכמי אוסלו (בנימוק שהפלשתינאים הפרו אותם כשהכריזו עצמאות), לספח את השטח בכוח הזכות ומומחי הדין הבינלאומי יכתבו עוד 100 ספרים עד שהמצב יתקבע בזכות הכוח.