1. כשתחתית החבית של השיח הפוליטי שלנו מונמכת והולכת וכששפל המדרגה שובר שיא אחר שיא, אני מרבה לחשוב על היום שאחרי מערכת הבחירות האלימה והמסוכנת שאנחנו עוברים כאן. מה יהיה עלינו כמדינה וכחברה? איך נאחה את השברים ואת הפצעים שנפערו? איך נתקן את השיח ההזוי, המפלג והמשסע של "השמאל והימין" המזויף והאלים הזה שכפה עלינו נתניהו?
 
סהדי במרומים שזה מטריד אותי הרבה יותר מאשר מי ישיג יותר מנדטים ומי יהיה ראש הממשלה. העם חשוב בעיני הרבה יותר ממנהיגיו, או לפחות מאלו שראויים לתואר "מנהיגות". אני מסתובב בין חברים בעיר ובקיבוץ, בין אנשי צבא, תקשורת, משק וכלכלה, לבין אזרחים בקניון בעזריאלי, וכולם כאחד שואלים אותי: "מתי כל זה כבר ייגמר?". תחושת המחנק והסחי והדלות של השפה והשיח מקוממות כאן כל אזרח ואזרחית חפצי חיים, רוגע ושלום.
אני חושב מה יהיה על בית המשפט העליון, על התקשורת, כיצד תוכל להתנהל כאן עיתונות חופשית ומקצועית, על מערכת אכיפת החוק ועל הצבא בעידן שבו מקורבים לראש הממשלה שולחים רמטכ"ל שהוא בכבודו ובעצמו מינה לבדיקה אצל פסיכיאטר.
 

השיקום מהחורבות, השסעים והפלגים צריך להיות תביעה אולטימטיבית של אזרחי ישראל מכל מי שיהיה קואליציה ואופוזיציה. זה צריך להיות מהיר, חזק וברור. העיתונות תצטרך להתגייס ולגייס את המנהיגים ומעצבי דעה. אין לנו שום סיבה כרגע למחלוקת הנוראית הזו - לא מחלקים את ירושלים, לא יורדים מהגולן ולא דנים כרגע בפשרות ביהודה ושומרון. מדובר בסך הכל בהישרדות פוליטית שנוטלת חלקים בעם כבני ערובה, מוסתים ומשולהבים על ידי הקמפיינר הבלתי נלאה, בנימין נתניהו.
 
והנה אני מעיד כאן על עצמי שאף על פי שאני תומך בשינוי המפה הפוליטית והחלפתו של נתניהו, לא אשקע בדיכאון, לא אאבד את התיאבון ואחיה לגמרי בשלום אם העם שלי שוב יבחר בנתניהו. הוא יהיה ראש הממשלה שלי, אך אתבע ממנו בתוקף התנהגות אחרת - אחראית, מלכדת, ממלכתית ומחברת - ואני מקווה שכך ינהגו רבים. גם אם יהיה בממשלה וגם אם באופוזיציה. כי אין לנו שום ברירה אחרת.
 
2. ואלו לדעתי הסוגיות הדחופות שיעסיקו את הממשלה הבאה, תהא אשר תהא: נקיטת צעדים דחופים לצמצום הגירעון; הכנת תוכנית חומש בהיקף של מיליארדי שקלים לשדרוג משמעותי של התחבורה הציבורית; גיבוש תוכנית אב להצלת מערכת הבריאות הקורסת, לרבות תוספת מיטות בבתי חולים, החזרת מוחות רפואיים מחו"ל ותוספת של פקולטות לרפואה; גיבוש מדיניות מעודכנת למערכת הסיעוד ולשמירת האיתנות של הביטוח הלאומי, גיבוש והפעלה של מדיניות נכונה לרצועת עזה, שעיקרה מלחמה בטרור, נטילת סיכונים מחושבים ופעילות בינלאומית לפירוז הרצועה ושיקומה; והיערכות לאומית ל"תוכנית המאה", שאמור להציג כאן ממשל טראמפ בקרוב, ושתכלול כנראה "חשבונית" משמעותית על העברת השגרירות לירושלים וההכרה בגולן.

ממשלת ישראל תידרש ללמוד את התוכנית, להציב מפת "אינטרסים ביטחוניים" ו"אינטרסים לאומיים" ולהחליט על מה נהרגים ועל מה מתפשרים. לתיאום עם מצרים, ירדן וסעודיה - חשיבות גדולה.
 
הממשלה הבאה תידרש לטפל בזוגות הצעירים ולהמשיך בפעילות מהקדנציה הקודמת, אולם לפתח כלים נוספים כדי להתמודד עם יוקר המחיה בלי להביא לקריסה של החקלאות והתעשייה, שהם מרכיב חוסן בביטחון הלאומי שלנו. ראש הממשלה הבא וממשלתו יידרשו לעגן את יסודות הדמוקרטיה (כן, גם נתניהו...) - בית המשפט, גורמי אכיפת החוק, הצבא והעיתונות החופשית. 
 
לנוכח כל אלה ועוד, אינני נבהל מממשלת אחדות לאומית, או בשם היותר מודרני בעיני "ממשלת הסכמות" לקדנציה אחת שתוכל לחבר את רוב הכוחות, הידע והניסיון לטובת מדינת ישראל ואזרחיה, לשדר אחדות, לרפא פצעים, לצמצם שנאה וניכור, ולעשות דברים טובים לישראל. נכון שכל אחד מצהיר כעת שלא יישב עם האחר, אבל רצון העם גם הוא משהו, ובכלל, כיום בעידן הווייז תמיד ניתן לבחור מסלול מחדש בלי להתאהב יתר על המידה באמירות ובמסלולים קודמים. לא בכל מחיר, לא בכל דרך ולא בכל הרכב. אבל המעשה חשוב, והמדינה ואזרחיה חשובים מנבחריה, אנחנו הם "האדונים" והם בסוף "המשרתים" - גם אם בלבלו אותנו קצת בשנים האחרונות.
 
3. אין לי מושג כיצד הפכה זהות בראשות משה פייגלין לכזו קשית של מנדטים שגורמת לראש הממשלה לקרוא לליכודניקים שאוהבים קנאביס להצביע לליכוד, לנפתלי בנט לצאת מגדרו בדיונים הליליים במטהו נוכח הסקרים, ולמרצ להיות מאותגרת מאיש ימין שנחת אצלה בסלון והתיישב על הכורסה. ממפלגת ימין קיצוני הפך פייגלין את זהות למפלגה אינית, צפונית, צעירה, שדגלה הוא לגליזציה. הוא למעשה "מסמם" את ההמונים בתחפושת קולית, ויעשה עם המנדטים שישיג ככל העולה על דעתו. זהות עומדת להיות כמו צומת של רפאל איתן ז"ל או כמו הגמלאים של רפי איתן ז"ל. הערך שלה לציבור ולציבוריות לא ברור בעיני.
 
4. גם ליברמן, שהיה כאן שר ביטחון עד לפני דקה וקודם לכן שר חוץ ותשתיות (ועוד ועוד), וגם אורלי לוי־אבקסיס, שפרשה ממפלגתו והסתובבה עד לא מכבר עם 5־6 מנדטים, נאבקים כעת עם אחוז החסימה ותלויים פוליטית בין שמיים וארץ. אכן נפלאות דרכי הפוליטיקה, כנאמר "אם לא תהיו תלויים זה בזה, תהיו תלויים זה לצד זו". באופן אישי אני מקווה ששניהם יעברו, יש להם מה לתרום למרקם הפוליטי שלנו.
 
5. אם תרצו, אני תוצר של מפ"ם ותנועת העבודה, אבא ז"ל עובד "סולל בונה" שהצביע כל חייו לעבודה וגם אמא תבדל"א. חניך השומר הצעיר, קיבוצניק, עיתונאי ב"על המשמר" וכו'. זה נכון שכאיש שתמך בעבודה (למעט פעם אחת לקדימה של שרון) יצאתי מ"הבית" אל החצר לראות אם הדשא של השכן ירוק יותר. טרם החלטתי למי אצביע, אבל אני חייב לפרגן לקמפיין של העבודה בהובלת אבי גבאי: הרשימה נהדרת ואיכותית, המסרים חדים וברורים, מישירים מבט אל הציבור, נוגעים בנושאים שמטרידים אותם באמת ולא רק בסוגיות שברומו של עולם. הם מציגים חזון, רקורד של עשייה ומצוידים בתוכנית מפורטת. 
 
הם גם לוחמים, מהראש אבי גבאי, שעבר ויה דולורוזה לא פשוטה, ועד אחרון החברים. אני שמח שהם מתאוששים בסקרים ומקווה שיבואו לידי ביטוי בממשלה הבאה. העבודה היא מותג שעבר ועובר משבר, אך יש לו יסודות איתנים בליבת הציונות: מוסדות, מורשת של בניין ועשייה, התיישבות, תנועות נוער, ועדי עובדים ועוד. אסור שהיא תיעלם, היא פושטת צורה ולובשת צורה, ונכונו לה עוד עלילות.
 
6. לכו להצביע, קחו את ההורים ואת הילדים שמצביעים בפעם הראשונה, הפצירו בחברים לעבודה, בשכנים, במכרים, בחברים למילואים, לקבוצות הריצה ולחברות בפילאטיס. הסבירו להם שאנחנו חייבים לקחת את גורלנו בידינו, לעצב את עתידנו ולקחת אחריות למדינה ולנופיה ולכיוון שאליו תלך. הפצירו בהם ללכת בראש זקוף אל הקלפיות, ושם, מאחורי הפרגוד, לעשות את חשבון הנפש האישי והלאומי. זהו המינימום שכל מקטר ומקטרת, כל "חמוץ" משמאל או "לאומי" מימין, כל יהודי וערבי, כל דתי וחילוני, יכול לעשות כדי לעצב את העתיד במו אצבעותיו.

7. עם כל הכבוד שאני רוחש לבחירות, למפלגות ולפוליטיקאים - האושר הגדול של השבוע מבחינתי היה עיניה הבורקות של לאה, אמא שלי, כשאחזה בידיה בהתרגשות את הנינה הראשונה שלה, ושמה בישראל ליה, בת לבת חן ומתן לבית בניהו. אני מאחל לאמא לאה עוד הרבה נינות ונינים. שנדע בריאות, שמחות, אחדות ואהבת חינם. 
 
avi@bnayahu.com