באופן אירוני, 1 באפריל איבד את כל משמעותו השבוע, פעמיים. בפעם הראשונה כשפורסם תחקיר הבוטים רצוף החורים, ובפעם השנייה כשהליכוד ניצל את החורים כדי להעמיד פנים שהוא המפלגה הכי טהורה בעולם. ככה זה באווירה של ספינים ושקרים - יום השקר הופך לתאריך המיותר ביותר על לוח השנה.

השקר הנפוץ ביותר, שיתבדה כבר בשבוע הבא, הוא "אני איתם לא אשב". פוליטיקאים שיקרו תמיד, בין שזה היה לגבי האמא הערבייה של פרס ובין שלגבי הירידה מהארץ כשאריק שרון יהיה ראש ממשלה. ובכל זאת, השאלה היא עד כמה. נדמה שפעם לשקרים היה איזשהו גבול. אנחנו מסיימים שלושה חודשי תעמולת ביבים, של ספינים והאשמות שלציבור הרחב אין דרך לדעת אם הן שקר או אמת, ואולי לכן רבים אינם יודעים לענות על השאלה הפשוטה - על מה הבחירות האלה? התשובה היא שבדיוק על זה.

מי שחושב שאנחנו שוב תקועים במערכת בחירות שכל מהותה מסתכמת ב"כן ביבי" או "לא ביבי", טועה. כשמתרחקים לרגע מסחרחרת האמוציות, אפשר לראות שהבחירות הן על גבולות. לא גבולות טריטוריאליים שהיינו מתווכחים לגביהם פעם, אלא גבולות של התנהלות. נכון שכולנו ישראלים שאוהבים לקמבן כדרך חיים, ובכל זאת, יש הבדל בין אלה שמכופפים את הכללים לבין אלה ששכחו שפעם הם בכלל התקיימו.

ויכוח ה"שמאל־ימין" הישן נחמד לצורכי הקמפיין, אבל כבר אין לו ביטוי במציאות. הימין מתלהם כנץ ביטחוני, אך ברגעי האמת מכיל באיפוק ונמנע מלחימה. השמאל, מנגד, מתלונן על היעדר תהליך מדיני, אבל מתפלץ נוכח הגיהינום של תושבי עוטף עזה, ומשתגע איך ייתכן שלא "נכנסים בהם" על כל בלון תבערה. אז על מה באמת הוויכוח? על גבולות האמת והשקר, גבולות ההכפשה, גבולות הספינים וגבולות ניצול המעמד והכוח - פשוט כי אפשר.

במובנים רבים, אפשר להבין את אלה שאומרים ש"השמאל התחיל". מי שהמציא את חציית הגבולות של הערבות ההדדית שכולנו גדלנו עליה בהחלט שייך לשמאל הקוטבי. שם צצו הראשונים שעלו בהתרסה לקברו של ערפאת, הגנו באובססיביות על זכויות מחבלים, חיבקו את המרמרה, התרפסו בפני אבו מאזן מכחיש השואה, וגייסו כספים מהאיחוד האירופי כדי ללכת להעיד נגד ישראל במוסדות האו"ם המושחת.

אבל מאז קרו כמה דברים. החשוב שבהם הוא שהשמאל שילם מחיר כבד (וצודק) בכך שהצטמק עד שכמעט נעלם, והוחלף על ידי המרכז. השני הוא שגם התקשורת, השמאלנית לכאורה, השתנתה. היא יותר מגוונת, כבר לא חדגונית כשהייתה, יש בה כלי תקשורת ימניים כמו "ישראל היום" ו"מקור ראשון", ועיתונאי ימין רבים מככבים בכלי התקשורת המסורתיים.

כיאה לתקופת בחירות, יש לא מעט הזדמנויות להיתקל בראש הממשלה בתקשורת מדי יום. הוא חוזר וטוען שמדינת ישראל זקוקה למנהיג מנוסה. זאת טענה נכונה, והוא אכן המנוסה ביותר שיש לנו. מנוסה בקשרים עם מדינאים, ברזי הכלכלה, בנאומים רהוטים ומוצלחים, בסבבים מול חמאס שמשאירים את המצב על כנו במקום להתדרדר למלחמה. אבל הוא מנוסה גם בדברים נוספים.

נתניהו הפך למנוסה בקמפיינים שליליים, בתקיפת המשטרה והשב"כ ומפקדי צה"ל והפרקליטות הצבאית, דרך שריו הממושמעים או דרך בנו, ובהתנערויות בנוסח "לא עשיתי כלום, זה הם, זה לא אני". מה שיפה הוא שבמקביל, נתניהו גם מאוד מנוסה בהאשמת כולם בכך שדווקא הם אלה שירדו מולו לשפל חסר תקדים.

הניסיון שירת אותו גם בהחלטות לגבי צוללות בלי להתייעץ עם שר הביטחון שלו, ובנטרול הקבינט ממשמעות. בטיפוח תיקים ריקים כמו "התפוצות" ו"עניינים אסטרטגיים", ובוויתור על משרדים מרכזיים כמו משרד החוץ.

נתניהו הפך מאוד מנוסה גם בגימוד כל טענה. כבר אין דבר כזה אחריות מיניסטריאלית. הקדנציה האחרונה הייתה מושלמת, חפה מטעויות. כשאין טעויות, גם אין צורך להבטיח שום דבר. אין מצע. אין אפילו ממלא מקום למנהיג המנוסה ככל שיהיה, אם חלילה יקרה לו משהו.

יותר מדי ניסיון
אבל מה שבאמת מטריד הוא שהכללים הפכו ל"נון־אישו". הכל שטויות. אין דין וחשבון, ואין עקביות או היגיון. ערב הבחירות הקודמות הבטיח נתניהו שישנה את החוק, כך שמי שירכיב את הממשלה יהיה יו"ר המפלגה הגדולה ביותר, וערב הבחירות האלה הוא מאשים את ריבלין בחתרנות כי יטיל את הרכבת הממשלה על המפלגה הכי גדולה.

פעם חשבנו שמקומם של כהניסטים מחוץ לכנסת, אבל נתניהו הכשיר את עוצמה יהודית שתיכנס לראשונה לכנסת, לגמרי בזכותו, תחת השם המכובס "איחוד מפלגות הימין". פעם חשבנו שכתבי אישום הם משהו שכדאי לנבחרי ציבור להימנע ממנו, אבל מסתבר שמי שיש לו ניסיון ב"לא יהיה כלום כי אין כלום", ממשיך עם "זה יקרוס כמגדל קלפים" כשהיועמ"ש מחליט להגיש נגדו שלושה כתבי אישום.

הוא גם מנוסה בלחזור שוב ושוב על האמירה "אני לא עוסק בזה" לגבי החוק הצרפתי, כלומר שאם ייבחר, אחד משריו הנאמנים יוכל להיות מי שיעסוק בזה. כך הוא יוכל להתנסות בהתנערות מכתבי האישום בלי להטריד את עצמו במחציתו השנייה של החוק, שמגביל את האפשרות להגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, בתנאי שיש הגבלה לשתי קדנציות. כנראה שבפוליטיקה ניסיון הוא משהו שממצה את עצמו אחרי זמן מה.

יכול להיות שתחקיר הבוטים היה הזוי ושגוי, אבל זה לא מטהר את הכפשות הליכוד נגד רמטכ"ל לשעבר שהקדיש את חייו למען המדינה, שהופצו בגסות לב על ידי אנשים בשר ודם ששכחו מה זה להיות בני אדם. פמפמו עלילות על הטרדה מינית שלא הייתה בגיל 14 ועל הפרעה נפשית, ובמקביל זעקו על עלילות נגדם. זה לא הבוטים, זו הבוטות. לא הגבולות הטריטוריאליים אלא חוסר הגבולות בכל מה שקשור להתנהגות.

אם מערכת הבחירות הזאת הוכיחה משהו, זה שאפשר לאבד כל גבול, להשליך הלאה כל אחריות. כך הפכה אוזלת היד המדינית מול עזה להיות אשמת ממשלת ההתנתקות מלפני 13 שנה. כך הפכה האחריות לפיגועים שמתרחשים עכשיו למה ש"עלול לקרות אם גנץ יהיה ראש ממשלה".

חלק מהציבור זורם עם זה. כבר לא יודע למי להאמין. או שאולי פשוט אינו משתייך לסוג האנשים שהגבולות מנחים אותם מבפנים, אלא למי שהגבולות החיצוניים והעונש הצפוי הם שמשאירים אותם בגדר גבולות התנהגות נורמטיביים.

אז על מה הבחירות האלה? על אנשים שעבורם הגבולות הם משהו שצריך למצוא דרך ערמומית לחצות אותו כדי להשיג מטרות, לעומת אנשים שמאמינים שלפעולה בתוך מסגרת הגבולות יש משמעות. שמבינים שיש דברים שפשוט לא עושים, גם אם רוצים לנצח בבחירות.

tguvot@maariv.co.il

תעמולת ביבים, ספינים והאשמות - על כל אלה היו הבחירות האלה

הבחירות הקרבות לא קשורות לבוטים, אלא לבוטות. אלו בחירות בין אלה שמכופפים את הכללים, לבין אלה ששכחו שהם התקיימו אי פעם