ביום שלישי תסתיים הטינופת, אבל יתחיל הסיוט האמיתי: הקדנציה ה־21 של אגם הדרעק. אני אוהב את אלה שקוראים לבחירות "חגיגה של דמוקרטיה". מה חגיגי כאן בדיוק? 



הפסד יום עבודה למשק בעלות של כשני מיליארד שקל? עלויות עצומות מכספי הציבור עבור קמפיין בחירות בסך מאות מיליוני שקלים? כסף קואליציוני - חאווה של מיליארדי שקלים - שיבוזבז כרצונם של חברי הגועליציה? מה בדיוק חגיגי כאן, כאשר יש עוני, יש מצוקה אמיתית במערכת הבחירות, כשיש ניצולי שואה שממאנים למות כבר רק כדי שהממשל ישתמש בכסף שלהם בקרנות ובבנקים בעולם. 
 

הא, יש כמה נושאים ממש זניחים: 350 קורבנות בכבישים, כי אין כסף להשקיע בהם ("לכיפעל'ך יש צרכים, בנאדם. למה אתה ככה?"); תחבורה ציבורית פרימיטיבית בהשוואה לשאר מדינות ה־OECD ("נו, אז מה אתה רוצה? שלא ייתנו כסף לחניוקים בכוילל? שלא יבנו קצת בתי תפילה ומקוואות לג'מאעה?"); מערכת חינוך חולה, שקורסת אל תוך עצמה ותלויה ביצירתיות של מנהלי מוסדות החינוך. מורים ומורות עם ותק של 20 שנה, שמשתכרים 8־9 נטו, ובמקום להעריץ אותם שהם בכלל מאמינים שניתן לחנך את ילדינו המופרעים ולהקנות להם ידע כלשהו, אנחנו מעדיפים להשקיע באחרים ("די, קוף. אתה חולה בראש, באמא. יש לנו הוצאות ביטחוניות. מה אנחנו, קנדה? הלו, אם לא יקנו צוללות ומטוסי 35־F, לא תהיה לנו הגנה. אתה סתם מסתלבט כשאתה אומר שאנחנו לא יכולים להתמודד עם רוגטקות של החמאס. די. ואל תשכח, יש 21 אלף משגיחי כשרות ועוד 21 אלף רבעל'ך, אז לא נשאר כסף"); משטרה? יש כאן 29 אלף שוטרים, רק שני־שלישים הם כוח מבצעי שעוסק במניעת פח"ע ולחימה בפשע. רק בניו יורק, על חמשת רבעיה, כוח המשטרה כפול בגודלו משלנו - על שטח קטן יותר. ואגב, אם מדברים על פנסיה, אז שוטר בארצות הברית יכול לצאת לגמלאות בגיל 50 - לא 57 כמו אצלנו, אבל מי סופר.
 
אין כאן מספיק רופאים. גם אם יבנו עוד שני בתי חולים, אין כוח אדם מיומן שיוכל לעבוד בהם, כי מערכת הבריאות כולה סובלת מחוסר של 800 רופאים בשנה. אבל דיירי האגם והמקורבים להם לא דואגים. הם הרי לא יעברו את סיוט המיון.
 
שימת הליקויים עצומה, אבל אין מי שיתקן אותם, כי דיירי האגם לא באמת מייצגים את האזרחים! 
 
אין כאן בחירות אזוריות. האזרח נאלץ לבחור במפלגה ולא משנה בכלל איזה מגזר היא מייצגת. אנחנו, הפלבאים, שבויים שלהם כי הם רק צועקים "דמוקרטיה". חולירע יאסנה, פוי. 
 
# # #
 
השבוע נסעתי עם הצדיק שלי לרדיו. ברחוב עליית הנוער בגבעתיים הוא ראה שני שלטים צמודים עם תמונות - של הליכוד בראשות נתניהו, ושל חונטת הגנרלים והכתב לשעבר מכחול לבן.
 
"אבא, הנה ביבי", אמר גיאצ'ו בן ה־6 וחצי, "השני עם העיניים הכחולות רוצה לקחת לו את הממשלה?"
 
כן, חיים של אבא. קוראים לו גנץ, והוא וביבי יתחרו בבחירות שיהיו ביום שלישי. מי שינצח יהיה ראש ממשלה. עכשיו תן לי להקשיב לרדיו, כי יש תוכנית שנקראת "איפה הכסף", ואני רוצה להקשיב לענת, שתסביר לאבא מה עושים בכסף שלו. 
 
"רגע, אבא. היה פעם ראש ממשלה, קראו לו רבין. איפה הוא?"
הוא מת, גיאצ'ו. זה היה מזמן, לפני שנולדת. 
"אני יודע, אבא, שהוא מת. איש אחד ירה בו".
נכון, חיים שלי, אתה צודק. איש רע ירה בו, ועכשיו האיש בכלא.
"למה הוא ירה בו, אבא?" 
וואי, וואי, התחלת לחפור? תביט בחלונות, תראה אנשים ומכוניות, תן לי להתרכז בנהיגה ולהקשיב לרדיו.
חלפנו על פני תחנת המשטרה ברחוב ויצמן בגבעתיים. "אבא, הנה משטרה. האיש הרע פה בכלא?"
לא, גיאצ'ו. פה זו תחנת משטרה, האיש הרע נמצא בבית הסוהר, שזה הרבה יותר גדול מתחנת משטרה. פעם, כשנראה כזה בטיול, אני אראה לך. הבנת? 
"אבא, בתחרות הזו של ביבי והאיש עם העיניים הכחולות, אתה הולך לראות אותה? תיקח אותי איתך?"

לא, חיים שלי. זה מסובך קצת בשבילך להבין, כי אתה עוד קטן. אתה תלך עם אמא לקלפי, ותדאג שהיא תשים פתק במעטפה למפלגה שקוראים לה גשר. אתה תגיד לה שאבא אמר שזה הפתק שהוא אוהב, ושרק את זה היא תשים במעטפה, ואתה תשלשל את המעטפה בחריץ של הקופסה. בסדר? אתה זוכר, גשר? 
 
"בטח שאני זוכר, אבא. אבל אני רוצה שגם אתה תבוא עם אמא ואיתי, ואז אני אגיד לה שלא תעשה שטויות, שלא תכעס עליה".
חיים שלי, אני לא מתקרב למקומות האלה. רק אמא. 
 
"למה, אבא?" 
 
וואלכ אתה, לקית בדברת נפוצה היום או מה? זה סיפור ארוך, גיאצ'ו. הגענו לרדיו, ואבא צריך לעבוד. תכף אמא תבוא לאסוף אותך, ואז תגיד לה לשים פתק של גשר, טוב?
 
"בסדר, אבא, אני זוכר. ומה אתה קונה לי, אם אמא תסכים לי?" 
 
אם אמא תשכנע אותי אחרי שאחקור אותה שזה הפתק שהיא שמה במעטפה, אקנה לך מתנה גדולה. בעצם, הכי חשוב שתגיד לה לעשות סלפי עם הפתק, המעטפה ושניכם. זה קצת יעזור לי להאמין לה. יאללה, בוא נעלה. אכלת ראש היום. בוא כבר.
 
"בסדר, אבא, בסדר. כל הזמן אתה ממהר אותי".
 
# # #
 
אחרי שידור הרדיו, בדרך הביתה בפקק של כביש רוקח, חזרה לי השיחה עם הילד בדז'ה וו. במסגרת חגיגות הד־מ־ו־ק־ר־ט־י־ה יש פיל בחדר. קוראים לו יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין הי"ד. ומאחר שבגועליציה הבאה כנראה יישבו עוצמה יהודית, זהות והאיחוד הלאומי, עלולה אפעס להגיע דרישת חנינה לצדיק עמיר. מה יקרה לאדון נתניהו, אם הדרישה הזו תעלה על השולחן? 
 
הרי הכל כבר התפרק מזמן. ממשלת ישראל מנהלת מו"מ קדחתני עם ארגוני טרור. לא אחד, אלא שלושה־ארבעה שמסתלבטים עלינו הפקר־הפקר־פטרושקה. אף אחד בכתריאליבק'ה לא בדיוק ישתומם כאשר בן גביר, סמוצ'קנע והפייגלינייה יגידו לביבי: יאללה, מספיק עם השטויות. הג'מאעה רוצה אותו בחוץ. תדאג שהנשיא יקצוב את עונשו, ואז תן לנו תאריך יעד להודיע לחבר'ה, לפני שבנצי גופשטיין מארגן את להב"ה לפארטיות מתחת לבית של דליה רבין. חוצמזה, הלו, הגיע הזמן להנציח את הרופא שלנו, הד"ר ברוך גולדשטיין. חלק מהכסף הגועליציוני שלנו אנחנו מקדישים להקמת מרכז לימוד לזכרו בקריית ארבע. נו יאללה, נתן (אשל), תרשום תרשום.
 
# # #
 
מצאתי בטעות חניה מתחת לבית, אז נגמרו לי המחשבות. כיפוש חיממה לי את הבמיה במיץ עגבניות שאמא שלי הכינה לי (מאז שהייתי בן 6, היא משוכנעת שההמוגלובין שלי נמוך וספיגת הברזל שלי לא טובה. "רוני, המשפחה של אבא שלך סבלו כולם מאנמיה. ואיך לא? כל היום רק קלפים וקוניאק. אצל ההורים שלי זה לא היה". לפחות לא מזריקים לי סטים של זריקות כבדון, 12 בכל סט, ומכריחים אותי לאכול כבד עוף שרק הריח אש. טוב נו, אבא מת ולה אין מספיק כוח לאחוז אותי. ובמיה אני אוהב) וזה היה זמן טוב לשאול אותה אם החליטה למי להצביע. 
 
"אני לא יודעת, מאמי, אני עדיין מתלבטת. אבל אל תדאג, לא אצביע למפלגה שמושפעת מרבנים. זה בסדר?" 
 
ב־ט־ח, כיפוש, סחתיקה. אבל בואי נדייק בסוגיה, כי חשוב כאן דיוק רגשי. בסך הכל כולם חולירות, אז נלך על מה שפחות חולה. במי את מתעניינת? 
"חשבתי על סתיו שפיר. היא ח"כית שעובדת קשה". 
 
כיפוש, עשי לי טובה, תביאי לי את הרסק תפוחים ומים קרים לקרר את הגרון, כי את קצת מרגיזה אותי. מפא"י??? בבית שלי??? מה נסגר איתך? למה את מרגיזה אותי? אני שונא אותם 60 שנה! אבא שלי שהיה מתנמר עלי לנוכח הישגי בלימודים והיה שואל אותי בשאגה: "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? מפא"יניק?". עזבי אותך משטויות, היא באה לי לא טוב. למה לא אורלי לוי־אבקסיס? גם מרוקנית כמוך, גם פעילה חברתית עם קבלות. למה לא? 
 
"מאמי, לפי הסקרים היא לא עוברת. אני לא רוצה לבזבז קול, וגם אם תעבור, לא תהיה לה השפעה, כי גשר זו מפלגה קטנה. ודי להיות ילד עם 'מרוקנית כמוך', זה לא שיקול אצלי. גם אבי גבאי מרוקאי, אז מה?" 
 
כיפוש, תצביעי כחול לבן, רק לא מפא"י - אני מבקש - רק לא מפא"י. אם כי גם כחול לבן זו פארטיה של הלייף. הקמפיין שהם עשו לא היה מביא להם רוב במועצת תלמידים בבית ספר פתוח. "הם ינצחו, מאמי?", היא שאלה.
 
מה פתאום, עניתי. בקמפיין אתה חייב להיות שהיד, אול־אין. הם כבר הגיבו, הם לא יזמו כלום, הם טובים לשירה בציבור. אז ניסע אליהם לקומזיץ. 
"אתה מצמצם לי את כל האפשרויות. בוא נחכה קצת לסקרים האחרונים, ואז אחליט. תגיד לי, למה אתה לא מצביע אם זה כל כך חשוב לך?" 
הא כפרע, כי אני מכיר אותם. הפעם האחרונה שהצבעתי למישהו הייתה ב־1981, ושנה אחרי זה הייתה כאן מלחמת לבנון הראשונה. ראיתי אותם מקשקשים את כל החולירע יאסנה, איך הם שלחו אותנו להתבזבז שם. כבר בגיל 23־24 הבנתי שבשבילם אנחנו אבק. הם באו מלאי חשיבות עצמית ללוויות, והמשיכו להתעלל בנו. סחרו בכל מה שזז, עשו מאות מיליונים, והמשיכו הלאה. מבחינתי כל מועמד להיות דייר באגם הדרעק חייב להתייצב לבדיקת פוליגרף שבה יידרש להשיב על 30 שאלות. בואי נקווה שלא יהיה קצר בגוש דן, אם וכאשר יתייצבו כל ראשי המפלגות לבדיקה הזו. 
 
תקשיבי לי טוף, כיפוש, תראי את נפתלי הגבר מהימין החדש. הוא בהזיה שיהיה שר ביטחון - וחמור מזה - הוא בהזיה שיש לו פתרון לסחר־מכר עם חמאס. את מבינה מה אני מדבר אלייך? ואני כבר לא מדבר על הסכינים בגב שהוא תוקע לכל חברי הקיבינימט הביטחוני־מדיני בשש השנים האחרונות. לא מבין איך הם בכלל יושבים איתו באותו חדר. נשבע לך, אני מוכן שבן גביר יקבל 10 מנדטים, רק כדי שהימין הפאשיסטי ("איילת תנצח את בג"ץ".. בעעעע...) לא יעבור את אחוז החסימה.
 
"טוב, מאמי, תירגע. כשאתה מתלהב אתה מתחיל לעלות בטונים ולהשתגע. תירגע, יש זמן להחליט", היא סיימה את השיחה לפני שהמשיכה לצפות באיזה ריאליטי מפגר בטלוויזיה. מי אמר שאין לגליזציה בישראל? הטלוויזיה ממסטלת את הציבור הפקר־הפקר מדי ערב. מה זה בדיוק, אם לא אופיום להמונים?

# # #
 
אני אוהב אנרכיה. אני מביט בכל המחאות החברתיות, ומצטער על אפסותן, על דלות הישגיהן. הנכים, למשל, ממשיכים לסבול כי טעו באסטרטגיה ובטקטיקה. לא סוגרים צמתים - סוגרים יעד אסטרטגי - למשל נתב"ג. עשרת אלפים נכים בדרגות שונות של נכות היו חייבים להשתלט על הנתיב לטרמינל 3. מה היו עושים לאלפי אנשים על הכביש? היו יורים בהם? מה היו עושים לעוד אלפים שהיו נכנסים לטרמינל ומשבשים את התורים לדלפקים? אלפים שעומדים או יושבים בעגלות נכים בשקט, ולא מדברים עם אף אחד, בלי לזוז, בלי לריב. 
 
יומיים כאלה וכל הדרעק שבאגם היה נותן להם מה שהם רוצים. ואז הם לא היו צריכים להקשיב לשטויות של משה כחלון למשל - שהיום מתחנן: "תנו בי אמון. הייתי שר אוצר טוב". לא! היית שר אוצר גרוע, ואינשאללה לא תיכנס לאגם הדרעק. איני דואג לך, יסדרו אותך בכמה דרעק־טוריונים, ויהיה לך יופי. אבל לנכים מסוימים אין מה לאכול, וביום שלישי בא יום נקם ושילם!
 
אגב, אדון כחלון, תחיית המתים של מנחם בגין זצוק"ל היה אקט נמוך לא פחות מהבוגדנות של החבר שלך נפתלי.

החונטה של כחול לבן פתאום מאמצת את הדרוזים. החברה הדרוזית שווה שני מנדטים בערך, ב־90% הצבעה אצלם, כן? מדובר על 120 אלף אזרחים, כולל קטינים. פתאום אנחנו אוהבים אותם, עם חוק הלאום. האנץ וגנץ לא אמרו "נבטל את הטומאה הזו", הם הולכים מסביב, כדי לא לומר כלום. 
לדרוזים, בניגוד ליידעלך שסוגדים רק לכסף (עגל הזהב, שכחנו, הא?), יש כבוד. אני מכיר את התכונה משירות מילואים ביחידות מחטיבה 300. אבל הם למדו מאיתנו את הגועל האפשרי. איך הם לא השביתו את סביבת המחיה שלהם? מי בדיוק היה מתעסק עם אלפי לוחמים חמושים, שהיו מושכים את כל החיילים שלהם בסדיר, בקבע ובמילואים מתוך הסד"כ של צה"ל. ולא מדובר ב־8200, אלא בג'מאעה מסוכנת, אפעס קצת יותר מהשטריימלים והכיפות של אגוידה, ש"ס, האיחוד הלאומי של ההסדרניקים וכמובן הגיבורים של בנט. בכל קרב פנים אל פנים של 20 אלף דרוזים מול 100 אלף כיפות, כולנו יודעים מי ינצח, נכון? לא צריך אלגוריתם כאן, זו תוצאה ידועה מראש. 
 
אז איך הם אפשרו לדיירי אגם הדרעק להעליב אותם ולסחור בהם? איפה הכבוד של העדה? איך הם בכלל שוקלים להשתתף בבחירות הבזויות - ובסיומן ימשיכו להשפיל אותם, ולהתייחס אליהם כאל אזרחים סוג ז'.
 
# # #
 
"מאמי, קום, לך למיטה. אתה מדבר מתוך שינה. מה קרה לך?", טלטלה אותי כיפוש. "עם מי אתה נלחם, שאתה כל הזמן מקלל וזורק פקודות? אתה מדאיג אותי". 
 
הבטתי במסך, וראיתי שהיא צופה ב"הכלה מאיסטנבול". תגידי, את אמיתית? מה זה הזבל הזה שאת רואה? 
 
"זה באמת זבל, אבל זה נחמד ומנקה לי את הראש. מה אתה רוצה, שאהיה כמוך? לצפות ב'המקור' ובכל מהדורות החדשות, כאילו יש הבדל ביניהן? אז אני רואה סדרות". 
 
הזזתי את עצמי בקושי למיטה. בדרך פגעו הבהונות של כף הרגל שלי בפינה של הקיר. פלטתי קללה, התיישבתי על הרצפה ועיסיתי את כף הרגל. כיפוש, בספה, משכה את השמיכה מעל ראשה, והתפוצצה מצחוק. 
 
"אוי, אתה כל כך דביל. אין לך את תפיסת הגודל שלך במרחב. כל הזמן אתה פוגע במשהו ונפצע. בראש, ברגל, אני מתה ממך". 
 
היא המשיכה לצחוק, אפילו לא הבטתי בה. אחרי כמה דקות היא באה לחדר. 
 
"אני מתנצלת, מאמי, שצחקתי - אבל זה הורס. אתה שווה פרק בפספוסים פעם בשבוע, לפחות. כואב לך? שאביא לך מגבת עם קרח? רופא? שניסע למיון?"
 
לא כפרע, הכל בסדר. רק תשתקי..