זה הטור האחרון לפני בחירות 2019. פה לכאורה הייתי אמור לומר למי אני מצביע, להסביר, אולי גם לשכנע. הבעיה היא שאיני יודע. לו הייתי מסוגל להתגבר על סלידתי מבנימין נתניהו וממרבית חבריו לימין, אין לי ספק שהייתי מצביע עבור מי שהוא בעיני ראש ממשלה לא רע. לו יאיר לפיד היה נותר מרכז שפוי עם נטייה קלה לכיוון מה שנותר מהימין האמין, הייתי מצביע עבורו. רק שהוא התפתה למפלגת "רק לא נתניהו" ואיבד את הפתק שלי.

הבעיה היא כמובן לא הבחירה האישית שלי, שגדלתי בשמאל (עוד מימי של"י) עד שהתפכחתי. הבעיה היא שלא משנה מי ינהיג את מדינת ישראל החל מעוד כמה שבועות - משנה שלפעמים נדמה שכבר הובסנו והיינו לעם שלא מוכן יותר לחיות על חרבו בסביבה שבה חרב שלופה היא הכרח.

במזרח התיכון אפשר לצאת מנקודת הנחה מערבית שסופו של סכסוך טריטוריאלי יהיה בפשרה טריטוריאלית. אפשר לייחל לכך שכאשר לצד השני יהיה מה להפסיד, הוא לא ירצה להפסיד אותו. אפשר גם לטעון בעד אזורי תעשייה משותפים או השכלה גבוהה ולחשוב שבסופו של דבר גם אויביך רוצים לראות את ילדיהם גדלים ומסתדרים בחיים. וזה נפלא כל כך, עד שנותרה רק בעיה אחת: כל זה נוסה וקרס. אפשר להמשיך ולמלמל את הממבו–ג'מבו של כיבוש והייאוש שהוא מייצר כתמריץ לטרור, אבל היי, כבר היינו בסרט סיום הכיבוש שנקרא "אוסלו" ונאלצנו לצאת באמצע אחרי ששמו לנו פצצה בקולנוע.

עכשיו כשכל השמאלנים–להכעיס (להבדיל מהשמאל הביטחוניסטי שאני גאה בהשתייכותי אליו) יצאו מהטור הזה כדי להגיד אותי להאג, בואו נדלג לשאלת המפתח: איך איבדנו את כוח ההרתעה שלנו, השכפ"ץ של מדינת ישראל.

נכון לזמן כתיבת שורות אלה הסתיים הסבב הנוכחי מול חמאס ב"תמונת הניצחון" של קיבוצניקית בוכה שמחבקת כלב. שיהיה ברור: אין לי בעיה עם העובדה שאנשים משתפים את הציבור במצוקותיהם, וכמובן שכל מי שמחבק כלב ראוי לחיבוק בעצמו. אלא מה? שהסרטון הזה שותף בהתלהבות על ידי צה"ל. אמיתי לגמרי!

אני מבין את הרציונל: צה"ל רוצה להראות את מצוקתם של תושבי הדרום כדי להצדיק, אולי, פעולות עתידיות בעזה. לכאורה הכל בסדר, למעשה זה מסגיר מציאות שבה הגוף שאמור להגן על חיי בנחישות, בעוצמה ובתקיפות, מפחד מהאג יותר מאשר הוא מפחד מחמאס. במקום לעסוק בתכנון התגובה הצבאית ההולמת ביותר לירי על תושבי הדרום ולשלושת הטילים ששוגרו "בטעות" (כפי שצה"ל מיהר לאשר כמוצא שלל רב) לכיוון גוש דן, משתפים שם סרטונים של פאניקה בעורף.

מדובר באותו צה"ל שמכין אותנו למלחמה הבאה, שבה החזית תהיה למעשה בעורף ושמסביר, שלא לייחוס, איך ישתנה קו הרקיע של תל אביב אם מצפון תיפתח הרעה.

כל זה לא קרה בבת אחת: היו שנים שבהן צה"ל עוד ידע לנצח. לגמרי במקרה אלה היו השנים שבהן הוא תבע מחייליו להפגין איפוק אפילו בשעות הקשות, עת נטמנים לנצח הטובים שבחבריהם. אי–שם בלבנון הפך הנהי ללגיטימי, והורים שעד אז תפקידם הצטמצם לכביסה וחבילות מתוקות, הפכו לחלק מצה"ל כאילו מדובר בחוג במתנ"ס.

וכשהחיילים בוכים, הם הופכים לילדים. ילדים של מדינה שנבנתה על ידי "ילדים" בגילם, אבל התעייפה. ואם לא היה ברור שהיא התעייפה, היו שם ארבע אמהות כדי להשמיע את האנחה. שיהיה ברור, אני אבא לשלושה ועוד לפני כן הייתי חייל קרבי, רק שבתקופתי עוד האמינו שתפקידם של חיילים הוא להגן על האזרחים ולמנוע אבידות בנפש בעורף, גם במחיר הנורא של אבידות בחזית.

כמובן שמיד אחר כך הגיעה הנסיגה מלבנון - שהייתי לגמרי בעדה, כי ראש הממשלה דאז הבטיח לי שאם חיזבאללה רק יעז, תיענה כל קטיושה במחיקה של כפר. אז חיזבאללה העז - וניצח בנוקאאוט ב–2006, ולא משנה אילו סיפורי בדים ימכרו לכם מי שהתמכרו לפנסיה התקציבית וכתבי החצר שלהם. כמובן שאותו "איום", שבינתיים איבד קצת מתוקפו, הושמע גם בעת ההתנתקות מרצועת עזה - וגם שם הוא לא החזיק אפילו חול, כמו זה שצה"ל מפציץ כתגובה על התעללות חמאס בתושבי הדרום.

דרך ארוכה עברה ההרתעה הישראלית מאז שהגברים בכו בלילה ועד שדובר צה"ל הפך סרטון של צעירה בוכייה למדיניות המוצהרת שלו - רק לשמור על השקט, להימנע מהאג, לא להפריע לפוליטיקאים להמשיך לשלוח ידם אל הקופה הציבורית. שקט, גונבים את דעתנו ומכיסנו.

בנימין נתניהו אינו האשם בתופעה הזאת, אבל נדמה שהוא אימץ אותה כמדיניות בחום שכזה, עד שבפרפרזה על דברי צ'רצ'יל הנערץ עליו (ובצדק!), הוא יכול לומר: לצבא ההגנה לישראל בתקופתי היה לב של חתלתול, אני רק הענקתי לו את היללה.

לפעמים נדמה שכבר הובסנו והיינו לעם שלא מוכן יותר לחיות על חרבו

בסביבה שבה חרב שלופה היא הכרח אפשר להמשיך ולמלמל את הממבו–ג'מבו של כיבוש והייאוש שהוא מייצר כתמריץ לטרור, אבל כבר היינו בסרט סיום הכיבוש שנקרא אוסלו