ניצחון מעשי אדיר לנתניהו. ניצחון מורלי לגנץ. מסע הבחירות “רק לא ביבי” נכשל. נניח לפרשנים לנתח ולחשב את הרכב הקואליציה הבאה ואת גורל כחול לבן כמפלגה. אני רוצה לגעת בשתי נקודות אחרות. הראשונה היא שאיני יכול להבין מדוע בכל אמצעי התקשורת, בכל הסקרים, נוהגים לבצע את פילוח לגוש ימין ולגוש המרכז־שמאל.
 
נבצר מבינתי להבין כמה דברים בסיסיים: למה תמיד המרכז מודבק לשמאל ולא לימין? למה לא מראים לנו גוש ימין־מרכז מול גוש שמאל? ויותר מכך: למה המפלגות הערביות, ששוללות את מהותה וזהותה היהודית של מדינת ישראל, נכללות בגוש המרכז־שמאל? מישהו יכול להסביר לשכל הישר של האזרח הסביר מה למפלגת בל”ד ולשמאל?

השמאל הישראלי הלא קיצוני נמצא במרצ ובעבודה. הוא קיים כמובן בהרבה ארגונים אזרחיים, בתקשורת, באקדמיה, אבל מבחינה מפלגתית רק בשתיהן. כלומר, השמאל קטן במספרו, אבל מאוד משפיע מבחינה תקשורתית, למשל. הצגת גוש מרכז־שמאל עם המפלגות הערביות הנה בבחינת מצג שווא היוצר את הרושם שכביכול יש הרבה קולות לשמאל”.
 
הנקודה השנייה מתחילה בסיפור מהחיים שהתחולל לפני כמה ימים ברמת השרון. תוך כדי שיחה סביב שולחן קפה, אמרתי שאני הולך להצביע עבור הליכוד והתחלתי לנמק. גברת שישבה לידי הזדעזעה, קמה ממקומה ועברה לשבת בכיסא ריק שמרוחק ממני, ליד גברת אחרת, שהייתה מוקסמת מדברים שנכתבו בגנות נתניהו. “אני רוצה להתרחק ממיקרובים”, הסבירה האישה שתפסה ממני מרחק. כן, כך אמרה. 
 

אם יש משהו שמעלה לי את לחץ הדם, הרי זאת ההתייחסות למצביעי הליכוד. כמפא”יניק בן מפא”יניק בעברי, אני גאה להיות אחד מעדר מצביעי הליכוד. גאה להיות אחד מהאספסוף. אחד שלא יודע לחשוב לבד. אני קורא ושומע שנתניהו הוא כמו חמינאי, צ’אושסקו או ארדואן ומנחם את עצמי בכך שהטיפשות היא ככל הנראה נחלתם של כל בני אדם, עליונים כתחתונים. 
 
שיהיה ברור: אני סולד מהתנהלות נתניהו. לפעמים עלתה בי תפילה חרישית שהוא יפסיד בבחירות רק בגלל אשתו ובנו. אבל הרגש שלי הפסיד. ההישגים של המדינה בתקופתו, בכל התחומים, הם רבים וגדולים ואי אפשר להתעלם מהם, וגם אי אפשר להפקיד את הגה המדינה בידי אדם חסר ניסיון. התבונה לא אפשרה לי. 
 
ומשהו פרדוקסלי: בשטף הקללות והיחס השלילי כלפי נתניהו, נטען גם שנשיא ארצות הברית טראמפ ונשיא רוסיה פוטין תומכים בראש הממשלה ורוצים בניצחונו. איך הבנתי אמירה זו? אם ביבי הצליח להקסים את שני ענקי העולם והם תומכים בו, לא רק העדר בדרום תל אביב, אז גם אני אתמוך בו. ועדיין קול התבונה זועק, כנראה לשווא: ממשלת אחדות.