המהפך שתואר כאן בשבוע שעבר, הושלם. בשבועות הקרובים תושבע ממשלת נתניהו החמישית ולמעשה תוחלף שיטת הממשל בישראל. הדמוקרטיה הפרלמנטרית הנשענת על עקרונות כמו שלטון החוק, שוויון, חופש הביטוי ותקשורת חופשית סיימה את תפקידה ההיסטורי. הגיעה השעה למשוח למלוכה את מי ש"אלוהים נגע בו", כדבריהם של פעילי הליכוד (בכתבה של ציון נאנוס). בשלה השעה להכיר לחמור שסחב את הציונות על גבו, את המשיח. במהלך הקדנציה תתוקצב הקמת קולוסיאום ענק עם זירה מפוארת, שבה ישוטטו אריות מורעבים, ממתינים לשמאלנים ועיתונאים שיושלכו אליה, כל אחד בתורו. הוד מעלתה תשב על כס המלכות במרומי היציע ותסמן, בהינד ראש, מתי ואת מי להשליך פנימה.

אין לקנא ביושבי רחוב בלפור ביום חמישי בבוקר: הדילמה שניצבה לפתחם במהלך ספירת המעטפות הכפולות הייתה בלתי נסבלת. בנט ואיילת, הצמד המשוקץ ביותר מאז המן הרשע ורעייתו ושתי, פרפרו שם מעל ומתחת (כנראה מתחת) לאחוז החסימה. מצד אחד, שווה לגברת לשלם כל הון שבעולם (אבל לא מכיסה) כדי להיפטר מעונשם של שני אלה. מצד שני, אם הם נכנסים לכנסת, "קואליציית כתב האישום" עולה מ־64 ל־68 מנדטים והופכת את נתניהו ללא תלוי באף אחד, כמעט (חוץ מאריה דרעי). זהו מצב חלומי שיאפשר לו לחוקק מה שירצה, להעניק לעצמו חנינה רטרואקטיבית, למנות את נתן אשל לנשיא העליון ואת יאיר נתניהו למפכ"ל המשטרה ואפילו להמשיך לכהן בתפקידו כראש ממשלה גם מתוך מעשיהו. ועדיין, אני מעריך שעליצותה של הגברת גברה עד מאוד כשהתברר שהשניים בחוץ. את מצב הרוח בבית היא קובעת.
 

היוהרה ששטפה את משפחת נתניהו אחרי הניצחון המדהים הקודם ב־2015, הולידה את החקירות. האובססיה החולנית להמשיך לדרוס את התקשורת, הדמון עתיק היומין של נתניהו, העבירה אותו על דעתו, על איזוניו, בלמיו וחושיו. גם כשהקים לעצמו תקשורת פרטית, השתלט על סדר היום ועל חלק מכלי התקשורת העצמאיים, המשיך ראש ממשלת ישראל במלחמתו ההזויה נגד הדרקון הרב־ראשי ומולטי־זרועי שקיים רק בדמיונו, כאילו חייו תלויים מנגד. הניצחון הסוחף שהשיג ברגע האחרון על בוז'י וציפי שכנע אותו שהוא כל־יכול. הוא ניפץ את תקרת הזכוכית האנושית והמריא למחוזות בני האלמוות. הוא האמין שהוא חסין. ומה הכי מדהים? הוא צדק.
 

בנימין נתניהו הפך לאכילס המודרני, רק בלי העקב. כרגע עוד לא ידוע סופית אם בנט ואיילת בפנים או בחוץ ומה המספר הסופי של הגוש. עדיין יש מצב שתהיה לנתניהו קואליציית שוחד אידיאלית. זה נשמע מופרך, אבל זה לא. המופרכים הם אנחנו. כרגע, הדבר היחיד שניצב בינינו לבין רפובליקה מזרח אפריקאית שבה השליט הוא החוק, זה בג"ץ. גם עליו הם יסתערו תכף. אם אכן יקבל יריב לוין את תיק המשפטים, אסתר חיות עוד תתגעגע לאיילת שקד, שתזכיר את ציפי לבני. אתם תולים עדיין תקוות במשה כחלון? תשכחו מזה. האיש שרד בקושי ולתפיסתו שילם מחיר אלקטורלי על שהעז להמרות את פי הזוג המלכותי בענייני שלטון החוק בקדנציה הקודמת. אין משענת קנה רצוצה ממנו. גם הוא יותך אל תוך כור מחצבתנו.


הטור המלא במעריב סופהשבוע