יש לי חלום. עם סיומה של מערכת בחירות קשה ומקוטבת הייתי מת לראות את שני הצדדים מניחים את נשקם - לטובת המדינה, לטובת החברה, לטובתנו כולנו. לראות את צד ה"ביבי" מכיר בכך שיש כאן לא מעט אנשים שלא רצו את בנימין נתניהו לעוד קדנציה, ולא מזלזל בהם. ואת צד ה"אנטי־ביבי" מזהה שיש כאן רבים עוד יותר שנתניהו הוא בדיוק מה שהם רוצים, ומכבד סוף־סוף את בחירתם.

אבל כדאי להיות מציאותי. החלום הזה לא יתממש. הוא לא יתממש כי ככל שזה תלוי במחנה ה"אנטי־ביבי" ובתקשורת שמובילה אותו בגאון, השנאה לראש הממשלה חזקה מכל, וכבר כמעט שלושה עשורים שהיא רק הולכת ומתעצמת. 
 

זו שנאה שלובשת ופושטת צורה, מחליפה סיבות ונימוקים, אבל תמיד תמיד נמצאת כאן איתנו. פעם הם עוד חיפשו הסברים. בהתחלה הם שנאו אותו מפני שהוא רצח את יצחק רבין. אחר כך הם שנאו אותו מפני שהוא רצח את האפשרות לשלום. כיום, כשכבר לא באמת צריך תירוץ, הם שונאים אותו בעיקר מפני שהוא רוצח את האפשרות להחליף אותו. 
 

זה הפך לאובססיה אצל רבים מחברי בעיתונות. משהו שכבר אין לו הסבר הגיוני וכמעט שאינו בר־שליטה. כמו אוהדים שרופים של הפועל, שמעודדים את כל מי שמתמודד מול מכבי - תהיה זו הפועל אילת או ריאל מדריד - כך הם מול נתניהו. ביבי הפך להיות השמעון מזרחי שלהם. האיש שהם לא יכולים לראות אותו מנצח. הם שורקים לו בוז כשהקבוצה שלו קולעת סל בשנייה האחרונה. הם מוכנים לאהוד כל יריב שניצב מולו. 
 

כשנתניהו עמד מול אבו מאזן, הם היו בצד של מממן הטרור מרמאללה. כשהם שמעו את סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר גולן, להבדיל, משווה אותנו לגרמניה הנאצית - והיה נראה להם שהם יודעים לאילו חלקים בחברה הישראלית הוא מתכוון ובמי תומכים החלקים האלה - הם רקדו איתו על הכתפיים. אנשים כמו מאיר דגן המנוח - שעבר אצלם שחיטה כשרה, והוצג במשך שנים כאיש מסוכן וכראש מוסד כושל - עבר בחסותם גיור מזורז ברגע שפתח את הפה נגד ראש הממשלה. כך הוא וכך אהוד אולמרט, שישב בכלא על שחיתות, ועם יציאתו הפך אורח לגיטימי באולפנים ובר־סמכא להשמעת ביקורת על מינהל לא תקין, ובלבד שייתן את הסחורה וילכלך על הראש. 


הטור המלא ב"מעריב סופהשבוע"