הוא הפוליטיקאי המוצלח ביותר שהיה פה. זה כבר ברור. מכיר היטב את נפש הבוחר הישראלי ופורט במומחיות על כל מיתריה, יודע לגמד את מתחריו ואת עמיתיו גם יחד, אלוף בהקמת קואליציות עוד לפני תוצאות הבחירות ומושל בהן בכוח ההפרדה והפיצול. 

"כמו דונלד טראמפ", כתב השבוע תום פרידמן, "בנימין נתניהו רואה בבעיות העולם הזדמנות לבצר את כוחו הפוליטי". אבל שלא כמו טראמפ, נתניהו תמיד ראה עצמו כמי שממלא שליחות היסטורית, כמעט תנ"כית, בשמירה על עם ישראל, וניצחונו החמישי והגדול מחזק את האמונה הזאת.
 

נתניהו יודע שהישראלים אוהבים לרטון ולקטר כל השנה, אבל כשפונים אליהם סוקרים שבודקים את "מדד האושר" - הם תמיד יצהירו על כמה הם מאושרים וידאגו שנתברג במקומות הראשונים. כך גם בבחירות: אנחנו רוקעים ומוחים ארבע שנים על יוקר המחיה ועל תחושה של חוסר ביטחון, על פערים חברתיים ושירותים שלא מתפקדים, אבל בבואנו לקלפי רובנו נזכרים שבעצם הכל נפלא כאן ושאין סיבה לשנות.
 

מי שכן השתנה הוא נתניהו, שבשלוש השנים האחרונות הצמיח ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות שלא ניכרה בו בעבר. הוא תמיד היה מצליחן, אבל גם מצליחנים לא תמיד זוכים בפיס, והוא זכה: בחירתו של טראמפ שדרגה בן לילה את מעמדו ועוצמתו של נתניהו (ושל ישראל) והפכה אותו למדינאי מוביל ומחוזר בעולם, למי שנתפס כבעל השפעה משמעותית על הבית הלבן ולמנהיג שמעז יותר. 
 

בשלוש הקדנציות הראשונות הוא הסתמן כמי שנרתע מסיכונים ומהפעלת כוח, מה גם שנכווה בכישלונות בפעמים שבהן אישר מבצעים נועזים. ראשי הצבא וזרועות המודיעין שעבדו איתו בשנים ההן התרשמו שהוא חסר ביטחון, ולפעמים גם חסר עניין, בעיסוק בתחומים המבצעיים. אבל בקדנציה האחרונה, וביתר שאת מאז בחירת טראמפ, נדמה שצמחו לו צמד בלוטות אומץ שלא היו שם בעבר, והוא כבר לא נרתע מיוזמה והתקפיות. 
 

בחודשים האחרונים, שבהם הוא מכהן גם כשר ביטחון, נתניהו התאהב בתפקיד ומגלה עניין ומעורבות. נתניהו ישמח להשאיר בידיו את התיק המשמעותי הזה, אבל לא בטוח שהקואליציה הצרה שיקים תאפשר לו. אביגדור ליברמן מתכוון ליהנות מכל דקה בשבועות הקרובים ולמשוך את המו"מ הקואליציוני כמה שיותר, עד שיסחט מנתניהו את המקסימום האפשרי. 
 

קיצונית ככל שתהיה הממשלה הבאה, אין בה מישהו סמכותי שיוכל לקרוא תיגר על מדיניות הביטחון של נתניהו. לכן צפוי שהוא ימשיך במדיניות ההתקפית והמצליחה מול התבססות איראן בסוריה, ובמקביל יקפיד על הזהירות שלא לפעול בלבנון ולסכן את ההרתעה ההדדית בין ישראל לחיזבאללה.
 

בעזה בחר נתניהו ללכת בנתיב של הסדרה מול חמאס ולהימנע מהסלמה ומעימות. בנושא הזה הוא צפוי להיתקל בביקורת חריפה יותר של שותפיו, אבל אחרי שתושבי הדרום הצביעו בצורה ברורה בעד המדיניות הפייסנית שלו - יש לו מנדט ציבורי למצות את הסיכוי להסדרה. אלא שחמאס לא יסתפק לאורך זמן רק במזוודות הדולרים, והוא מצפה שישראל תסכים גם לכניסה של פרויקטים משמעותיים יותר לרצועה.
 

נתניהו יצטרך עוד בטרם הרכבת הממשלה להחליט עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת בהסדרה עם חמאס. בחודש הבא יצטלבו המועדים של "יום הנכבה" עם תחרות האירוויזיון שתתקיים בתל אביב. חמאס ונתניהו יודעים שרקטה אחת שתעוף "בטעות" לעבר נתב"ג יום או יומיים לפני האירוויזיון עלולה לסכל את קיום התחרות. אף אחד לא ינחת פה תחת רקטות. 

נתניהו וליברמן. בדעותיו, יו"ר ישראל ביתנו קרוב הרבה יותר ללפיד מאשר לקואליציה המסתמנת. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

רשימת הגחמות

הבעיה בקואליציה שתקום היא שגם עם כל ביטחונו העצמי של נתניהו הוא יישאר סחיט בידי השותפים, כשמעליו מרחפת אימת הדין. לכולם ברור שנתניהו מוכן לשלם המון כדי שלא לשבת על ספסל הנאשמים והם מתכוונים לסחוט ממנו כל טיפה אפשרית. כל כישוריו הפוליטיים המעולים לא יוכלו לחפות על עמדת החולשה שהוא נתון בה בסיטואציה המשפטית. הוא ישלם, וגם אנחנו.
 

בחודש הבא תוצג "עסקת המאה" של טראמפ, ונתניהו לא נמצא בעמדה שבה הוא יכול לדחות אותה. קשה לדמיין איך הוא יוכל ליישב בין דרישות טראמפ לבין הבטחתו לספח את היישובים ביהודה ושומרון. סביר יותר שההבטחה לסיפוח תישאר לא ממומשת ואת שתיקת הימין הוא יקנה בהמון תקציבים שירעיף על ההתנחלויות ובהרחבה מאסיבית של הבנייה. 
 

אבל לחרדים הוא יצטרך לשלם הרבה יותר. עם 15 מנדטים (נכון לאתמול) הם הראשונים לזהות את חולשתו ומכינים כבר עכשיו את רשימת הגחמות שלהם כדרישות למו"מ הקואליציוני. ביטויים כמו "שוויון בנטל" או "לימודי ליבה" יכולים כבר להימחק מהלקסיקון. הם מתכוונים לממש הרבה מהשאיפות הכמוסות שלהם וגם 5 המנדטים החילוניים של ליברמן לא יוכלו לעצור אותם.
 

בקואליציה האולטרה דתית־חרדית שתקום נידרש כולנו, הישראלים העובדים, לעבוד קשה יותר כדי לממן את אלה שלא עובדים ואת המוסדות שלהם. לפחות הם ידאגו שנוכל לנוח בשבת, בלי קניות ובלי תחבורה ציבורית.
 

ויש עוד אפשרות אחת, מדכדכת פחות (שעליה הצבעתי בשבוע שעבר): ממשלת אחדות. כאן, כפי שהיטיב לזהות עמיתי רביב דרוקר, מי שמחזיק את כל המפתחות הוא ליברמן. הוא שיכול למנוע מנתניהו ממשלה צרה והוא גם מי שיכול לתת לבני גנץ את הסולם לרדת מההתחייבות שלא לשבת עם נתניהו.

במהלך כזה יוכל ליברמן לקנות מחדש את עתידו הפוליטי, כשציבור המצביעים שלו הם עולם הולך ונעלם. בממשלת אחדות הוא יהיה גם מי שנשאר נאמן למצע האנטי־חרדי שלו וגם יגזור את הקופון של המתווך בדמות שיבוץ מחדש כשר חוץ, משרד שנראה היה שנהנה בו הרבה יותר מאשר במשרד הביטחון.
 

בדעותיו, ליברמן קרוב הרבה יותר ללפיד מאשר לקואליציה המסתמנת. אם יבחר להיות המתווך לממשלת אחדות, הוא יודע שבכל ימי כהונתה הוא יהיה לשון המאזניים שיכולה להביא לפירוק האחדות ולהרכבת ממשלה צרה. השוט שלו יתנופף מעל שני הצדדים. מהלך כזה יקבע אותו כמנצח האמיתי של הבחירות. אני לא יודע אם בשעות האלה, שבהן הוא שוהה בווינה, הוא לועס זאכר־טורט או שטרודל. אני די משוכנע שהוא מהרהר באפשרות הזאת.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13

tguvot@maariv.co.il