דליה, הפעילה המסורה של הליכוד ברמת גן, עמדה ביום הבחירות לבדה ליד דוכן דל בחומרים של תנועתה בעיר. איש לא התקרב, איש לא התעניין. מבטה הביע דאגה. אנחנו חלשים בשכונה, הנידה בראשה. אדם אחד ניגש, בכל זאת. מודאג לא פחות, חושש מהתוצאות. קוראים לו יואב קיש. חבר הכנסת הפעלתן, הממונה על הקמפיין במחוז, נעדר אשליות. לא יואב, לא דליה ולא האדם השלישי שניצב ביניהם חשבו שאפשר לשנות את התמונה. לא כאן, ברמת גן.

בוודאי לא למראה הרבים שזרמו לקלפי, פניהם זורחות, מביעים בפומביות חגיגית את הצבעתם לכחול לבן, רק כדי “להפיל את ביבי". התוצאות בקלפי המסוימת הזאת היו חד־משמעיות. על כל בוחר אחד של הליכוד נרשמו שלושה בוחרי המפלגה החדשה הטוענת לכתר.

השלושה קיוו שאולי מחוץ לבועת תל אביב ובנותיה התמונה ברחבי הארץ תהיה שונה, שלא לומר הפוכה. ואכן, בעשר בערב, עם פרסום המדגמים, זה קרה. אבל בסופו של דבר, גם בלי רמת גן שלי, גם בלי רוב הסובבים אותי ביומיום, הליכוד שב וניצח. הגנרלים, טירוני הפוליטיקה, רבי היומרות, לא כבשו את הבסטיליה השלטונית.

במהלך כל חודשי המערכה להפלת נתניהו, בכל הסקרים, הליכוד שמר על המספר 30, פלוס־מינוס. התנודות אצל הרשימה המתחרה היו חדות יותר, פעם למעלה, פעם למטה. הישג נאה למפלגה שזה מקרוב צפה על פני השטח, ועדיין מנדט אחד פחות ממפלגת השלטון. את הניסיון הפוליטי יצטרכו אנשי כחול לבן לרכוש מספסלי האופוזיציה.

לא רק רביעיית מנהיגי כחול לבן התאכזבה, גם שלושה נוספים: אבי גבאי, נפתלי בנט ומשה פייגלין - שלושה שהביעו ביטחון עצמי ותיאבון מופרז לכל אורך הדרך. האחד טען שבידו המפתח להחלפת השלטון, השני הודיע שיהיה שר הביטחון, השלישי אמר שיהיה בתפקיד בכיר בכל ממשלה שתקום. הם הצטמקו או נמחקו כליל. בקרוב בקושי נזכור את שמותיהם. זוכרים את השם ציפי לבני?

כאב הראש של הבחירות מתחלף מעתה בכאב הראש של הקמת הממשלה. קרב על חלוקת תיקים, הן בתוך הליכוד והן מול השותפות. צריך רק לקוות שבראש המשרדים יעמדו שרים שהולמים ביכולתם את הנושא שעליו הם מופקדים. בממשלה היוצאת לא הייתה הלימה מוחלטת.

כיצד תתפקד הממשלה העתידית? האם תספק תנופה נוספת להישגים של העשור החולף? אינני מתיימר לייעץ לראש הממשלה מה ואיך, בוודאי לא בניהול המהלכים המדיניים הצפויים מול עסקת המאה של הנשיא טראמפ. ניסיונו הרב של נתניהו בזירה העולמית, הידידות שרקם עם טראמפ ועם שורה של מנהיגים אחרים הם ערובה לכך שהאינטרסים המדיניים והביטחוניים של ישראל יישמרו היטב בשנים הבאות. יש כמה נושאים שהם לדעתי חיוניים ומצריכים תשומת לב מיוחדת.

ראשית, טיפוח מערכת החינוך. שיפור שכרם של המורים, הרחבת למידת מורשת ישראל (זו לא הדתה) והשרשת ערכי הסובלנות והדמוקרטיה בקרב הדור הצעיר. כמו כן, מתן דגש לנושא התרבות: עידוד כל ענפיה ומופעיה באופן ליברלי, במתן תקציבים גדולים יותר, כהמשך לפועלה של שרת התרבות היוצאת.

גם המגזר הערבי ראוי לתשומת לב. ראינו במערכת הבחירות כיצד גברה ההתבדלות של האזרחים הערבים, גם בגלל הסתה מצד כמה ממנהיגיהם, אבל גם עקב תחושה, אמיתית או מדומה, שהם מופלים לרעה. כדאי שראש הממשלה ישקול מינוי שר מבני המיעוטים, ואפילו סגן ראש ממשלה, כרעיונו של ז’בוטינסקי – ערבי, דרוזי או נוצרי. שר שיעשה להסרת מחיצות ולמתן יחס שוויוני מלא לערים ולכפרים הערביים במדינה היהודית, שידאג שראש המועצות והאזרחים לא יחושו שאינם משתייכים לגמרי למדינה הזו ולהווייתה.

נדרש גם תדלוק מחדש של הקשר עם אחינו בתפוצות ותיקון הקצר בתקשורת בין ישראל לחלקים נרחבים מהקהילה היהודית בארצות הברית. ובזירה הפנימית – לאחד את החברה הישראלית המפוצלת, עד כדי סכנה של ממש, בין היתר בשל מערכת הבחירות הרדודה, ולהרגיע את השיח הציבורי המתנהל בתקשורת וברשתות החברתיות.

דליה והמוני תומכי הליכוד שהיו כה מודאגים ערב הבחירות חגגו כשנודעו תוצאות האמת. על הממשלה החדשה בראשות נתניהו לפעול לאחדות בעם ולהפיג את כל נבואות הזעם של המאוכזבים, חוזי השחורות.

הממשלה החדשה תידרש לתקן את הרושם הקשה שהותירו הבחירות במגזר

האזרחים הערבים צריכים להרגיש שווים במדינה היהודית, והגיע הזמן שאיש ציבור מטעמם יישב ליד השולחן שבו מתקבלות ההחלטות