אחת מתופעות הלוואי הבלתי נסבלות של הבחירות היא כמות השידורים הבלתי נתפסת סביב האירוע. לקראת כל מערכת בחירות וגם אחריה קברניטי הערוצים מפנים את לוח השידורים לשלל תוכניות מיוחדות באולפנים המיוחדים, שבהם, רוב הזמן, מצטופפים אותם הפרצופים שאומרים את אותם הדברים במאתיים אופנים שונים. האמת היא שהדבר היחיד שמשתנה מבחירות לבחירות הוא הגודל של האולפנים, שהופכים ליותר ויותר גדולים ועתירי גאדג׳טים.

זאת כנראה משום שמנהלי הערוצים מבינים שבאמת אין לאף אחד רוב הזמן מה לחדש, אך הקונספט הוא שגם אם תגיד משהו שלא מחדש שום דבר, אבל תגיד את זה בזמן שמצלמת–רחף מרחפת מעליך כמו רוח אלוהים מעל פני המים ומצדדיך 250 מטר של מסכי פלזמה ומתחתיך רצפה שהיא בעצם מסך שמציג נתונים שונים - אזי תהיה לזה תחושה שיש משהו בדבריך.

ידוע שפירוטכניקה היא החברה הטובה ביותר של תעתוע הדעת. מדובר בחברות כל כך יעילה, עד שזה מפחיד. זה פשוט עובד מעולה. בכל העולם. שנה אחר שנה בכל העולם, כל מדינה בתאריך הנבחר שלה דואגת לצבוע את השמיים בזיקוקין די–נור בצבעי הדגל - כך שתשומת לב האזרחים תופנה לשם ואיש לא יחשוב בטעות לעצמו מה הוא בעצם באמת חוגג. אולי זה לינץ׳ על פנסיונרים וחולי נפש במצודה ועריפת ראשו של מנהיג הפנסיונרים והצגתו ברחבי פריז (הצרפתים), עבדות ורצח אינדיאנים (ארצות הברית) או אפילו כאן בארץ חמדת אבות (גירוש מאות אלפי תושבים ערבים מבתיהם, השתלטות על יישוביהם).

אבל האמת היא שמה שרציתי לומר הוא שבתוך כל השידורים "החגיגיים" לקראת יום הבוחר דווקא שודרה סדרת כתבות מעניינת ביותר על מערכות הבחירות לאורך השנים ורגע אחד במהלכן ש"סיים" אותן, רגע אחד שבו למעשה נפל הפור. הפרק אשר עסק בבחירות 96׳, פרס–נתניהו, ממש הצמיד אותי למרקע, אבל לא רק מפני שהוא היה עשוי מצוין ושמדובר במערכת בחירות שהיו בה כל יסודות הדרמה הנחוצים, יותר משום שהוא הציף אצלי זיכרונות.

זה היה בשעת לילה מאוחרת לפני כשנה בערך. חזרנו אני ואשתי מארוחה עם חברים באחת המסעדות שברמת החייל. התחלנו בנסיעה כשלפתע ראינו כלב משוטט ללא בעלים. זה היה כלב מטופח עם קולר צבעוני, שברור שהוא שייך למישהו אבל איש לא היה בסביבה. הורדתי את מהירות הנסיעה ועצרנו ליד הכלב. אף על פי שהוא היה די גדול - מין רוטוויילר מעורב - הוא היה הכלב הכי חמוד שיצא לי לראות. היה לו משהו בעיניים שפשוט כבש אותך.

אשתי פתחה את הדלת של האוטו כדי לגשת אל הכלב ולבדוק אם יש לו במקרה מספר טלפון על הקולר, אבל עוד לפני שהיא הספיקה לצאת הכלב נכנס לאוטו והתיישב במושב האחורי באמצע במין חיוך מרוצה על פניו. מהר מאוד הוא כבר עבר קדימה ונשכב על שנינו עם כל הגודל שלו. לא היה מספר על הקולר שלו, אבל אני ידעתי שאני חייב לדאוג לכלב הזה, אז נסעתי לווטרינר התורן ברחוב אבן גבירול, בתקווה שיש לכלב שבב עם מידע עליו ועל בעליו.

"טוב, את לא תאמיני איך קוראים לו", אמרתי לאשתי, שחיכתה באוטו בזמן שאני והכלב היינו אצל הווטרינר שסרק את עורפו ומצא שאכן ישנו שבב.

"נו איך?".

"ויקטור", אמרתי והתפוצצתי מצחוק. "אבל זו רק ההתחלה, את יודעת מי הבעלים שלו?".

"לא".

"ובכן, אדריכל הכניסה של נתניהו לרחוב בלפור, חבר בכיר ב׳פורום החווה׳ של אריק, האסטרטג הפוליטי ומעצב התודעה אייל ארד".

"בסדר, אבל למה הוא לא שומר על ויקטור שלו?".

אשתי עשתה סיבוב פרסה בכיכר רבין והמשכנו לכיוון הבית שלנו בצפון העיר כשדמותו של רבין המפוסל מביטה עלינו ואני חושב לעצמי שבטח קוראים לכלב ויקטור מאחר שזה קיצור ל"ויקטורי". הוויקטורי הלא ייאמן של 96׳.

אייל ארד. צילום: אלוני מור

בבוקר מצאנו את עצמנו בצדי המיטה כשוויקטור הכלב שרוע בינינו, בעוד הכלב הפרטי שלנו סולק לירכתי המיטה. הרמתי טלפון למספר של אייל ארד שהיה רשום על השבב. הוא ענה, ואני סיפרתי לו שוויקטור אצלי. "נו מה?", אמר לי ארד באדישות, "הוא עשה לכם את העיניים שלו וישר אספתם אותו אליכם וטיפלתם בו, אה?".

"האמת שכן", הודיתי בלחש, "האמת שהוא ממש מוצלח בזה".

בדרכי להשיב את ויקטור לביתו הבטתי בו מהופנט, ממש הרגשתי שהייתה בו יכולת לכשף אותך, ואז הבנתי שהכלב הזה התחנך היטב והפך לביבי של הכלבים. כמו ביבי שהונדס להיות פוליטיקאי–על ולהיכנס ללבבות הישראלים על ידי אייל ארד, ארתור פינקלשטיין ומוטי מורל ב–96׳, כך גם הכלב ויקטור. עד שהגעתי ליעד ומסרתי את ויקטור לבעליו כבר חשבתי על שני סלוגנים פוטנציאליים בשבילו: "ויקטור ארד - למנהיגות נולד". ומשהו עם קצת יותר עומק ובשר: "ויקטור. שומר על הדמוקרטיה חזק. נושך אם צריך".