השבוע יש לכם יתרון גדול עלי. כלומר, גדול מאשר בדרך כלל: אתם יודעים כבר מי ניצח בבחירות בין שני בתי המלוכה - הפלג הביביסטי, ששואף להעביר שלטון מאב לבנו, או הזרוע הצבאית, זאת שלא מתעקשת על בנים ממשיכים, אלא על השבת השלטון לגנרלים. בתוך ייאושי ממערכת הבחירות נזכרתי באיש שאמר על ההבדל בין אידיאולוגיה לפוליטיקה שהוא כמו ההבדל בין אהבה לנישואים. הסיבה שנזכרתי במשפט החינני והמדויק להפליא הזה, היא הביוגרפיה שכתב אורי הייטנר על יהודה הראל (הוצאת ידיעות אחרונות).

יהודה הראל הוא אחד האנשים החשובים ביותר שרוב הציבור לא מכיר. אני משוכנע שאנשים שגילם מתחת ל–40 לא שמעו עליו מעולם, ובכל זאת על רקע הצהרת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על תמיכה בריבונות ישראלית ברמת הגולן, ראוי להיזכר באיש שהפך את חלום ההתיישבות בה מחזון למעשה.

העניין הוא שיהודה הראל הוא הרבה יותר מכך. הוא דוגמה לציונות מעשית שאומנם מפלרטטת כל העת עם המערכת הפוליטית כדי להשיג את חותמת הגומי הנדרשת פה ושם, אבל בָזָה לה במקביל. מהפכן בדימוס, מעין צ'ה גווארה בסנדלים (למרות הסתייגותו מלוחם החופש שהיה לאייקון), שמחפש כל העת אחר המהפכה הבאה שאפשר להוביל.

זהו ספר חובה למי שמבקש לשים את האצבע על הדרך שבה הובילו קומץ אנשים צעירים וחדורי אמונה, לאו דווקא דתית, את רעיון ארץ ישראל השלמה (קיבוץ מרום גולן קדם להתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון). זהו ספר שמראה איך התנתקה תנועת העבודה מהעקרונות שהולידו אותה, דרך סיפור של איש אחד, שנדמה שחלף כמעט בכל הצמתים החשובים של המעשה הציוני.

כותב הביוגרפיה הוא תושב קיבוץ אורטל. כלומר, גם קיבוצניק, גם תושב הגולן. לכן אולי הוא מקפיד לרדת לפרטי הפרטים של המהפכות שמזוהות עם הראל יותר מכל: ההתיישבות בגולן והמהפכה בתנועה הקיבוצית. בעיני החלקים האלה - בעיקר הדיון על פניה של התנועה הקיבוצית המאוחדת - מעט מייגעים. לא רק מפני שהראל עצמו הפך מקומוניסט אדוק לליברטריאן מפוכח, אלא מפני שהסיפור עובר דרך יותר מדי סמינרים, ועדות וכינוסים, עד שמי שאינו אמון על סיפורו של הקיבוץ המחשב מסלולו מחדש, עלול להשתעמם.

לעומת זאת הפרקים האחרים מרתקים. חלק מזה הוא בזכות סיפור חייו הסוערים של הראל עצמו, אבל לא פחות מכך בזכות הסיפור שלנו: על רקע מערכת הבחירות הנוכחית והגעגוע הפופולרי (והפופוליסטי?) לימין של פעם, זה של מנחם בגין ונסיכי הליכוד, מתברר שמי שהתרחק אף יותר מעקרונות הליבה שלו הוא דווקא השמאל הישראלי.

מאבקו של הראל למען ההתיישבות בגולן עובר דרך לשכות שרי מפלגת העבודה של לפני 50 שנה. והנה, כמעט כולם חדורים בחדוות יישוב הארץ, לא מתביישים לדבר על ערכים יהודיים ורואים בגאולת הארץ (וחלקם אף בשלמותה) ערך עליון - בלי לחבוש כיפה לראשם. הראל הציע להם (לא כהצעה לסדר, אלא בדרך של הגשמה ודוגמה אישית) לחבור לצעירי הימין הדתי־לאומי.

הראל עם קהלני בדרך השלישית. קרדיט: יהונתן שאול

הוא היה הראשון לזהות איך הופך הלהט האמוני לדלק של המעשה הציוני, הן על דרך החיוב (פיתח ידידות אישית עם חלק ממנהיגי המתנחלים) והן על דרך השלילה, כשהפנה פניו לאחור, לעבר המחנה "שלו", של תנועת העבודה - שקיווה כי ינהר לשטחי ארץ ישראל החדשים–ישנים ויפריח אותם באותה התלהבות ומסירות שבה קבע את גבולות המדינה שבדרך. ובכן, ממרום הגולן אפשר היה לזהות כבר אז את עייפות החומר של ארץ ישראל הישנה והטובה.

למי שנדמה לו שמדובר באידיאולוג קשוח, נכונה הפתעה: בתוך אוקיינוס של חכמים בעיני עצמם, הראל אינו שוכח לרגע שהמפתח לבינה הוא הסקרנות, ולכן הוא מתעניין גם בדעות הפוכות לשלו, אולי בעיקר בהן. זה גרם לו למה שעלול להיתפס כזיגזג אידיאולוגי. רק שבעיני זה מייחד אותו עוד יותר. בימים שבהם "נחישות" הפכה לססמתו הריקה של ראש הממשלה הנוכחי, הראל חי חיים נחושים באמת. אבל כשהוא מבקש להרוות את צימאונו האינטלקטואלי, מחליפה סקרנות ילדותית את הנחישות המעשית.

איך בא הדבר לידי ביטוי? פעם אמר לי הראל שגולת הכותרת של המעשה הציוני בעיניו היא תל אביב, דווקא משום שהיא משוחררת מהתערבות ממשלתית ומפיקוח. היוזמה הפרטית היא שהפכה אותה למה שהיא - וזה מפי האיש שדגל במשך עשרות שנים בהתיישבות שיתופית.

מעבר לאפיזודה קצרה כשותפו של אביגדור קהלני לתנועת "הדרך השלישית", רחק הראל מהפוליטיקה. זו אולי הסיבה ששמו מוכר כיום בעיקר למי שבקיא בהיסטוריה של ההתיישבות והתנועה הקיבוצית. ולמרות זאת, ואולי דווקא משום כך, הביוגרפיה שלו מעוררת געגוע לשמאל של פעם, זה שבניו מיטיבים כל כך לבטא את געגועיהם לימין של פעם.