בדיוק בשביל ערבים כאלה אביגדור ליברמן עדיין מבטל את זמנו בפוליטיקה. הו, כמה שהוא נהנה אתמול בערב, ב”הרמת הכוסית” של ישראל ביתנו. עמד שם וסגר את כל החשבונות: התקשורת, הסוקרים, הבוטים והרובוטים (ומי שהפעיל אותם), ערביי ישראל, החרדים, החרד”לים ובעיקר בנט. נפתלי בנט. הוא לא הזכיר את השם המפורש, אבל לא היה בזה צורך.
 

בבחירות 2015 ליברמן כבר היה “מי שהיה”, בעוד בנט נתפס כרוק סטאר בשמי הפוליטיקה הישראלית. ליברמן דעך בעוד כוכבו של בנט דרך. אתמול היה זה ליברמן שדרך, על גופתו הפוליטית של נפתלי בנט. הוא חיטט בפצעיו של הנמסיס הגדול, עם מעדר. “אין מפד”ל, נשאר חרדל”, צחק למצהלות תומכיו. בנט, שרק לפני רגע נראה כדבר הבא של הימין הישראלי, קרס אל מתחת לאחוז החסימה. ליברמן, שסומן כלא רלוונטי לפני רגע, רלוונטי מאי פעם.
 

את נתניהו הוא חיבק חיבוק דוב. ברור שימליץ עליו בפני הנשיא. היה לכם ספק? “הבוחר אמר את דברו”, אמר. מי שתלה בליברמן תקוות לאחדות או לדיל כזה או אחר עם הגנציה, לא מכיר את התכשיט. הוא הולך רק על בטוח. זה לא אומר שאין לו חשבון לסגור עם נתניהו. ליברמן יודע בדיוק באילו אמצעים השתמש נתניהו נגדו בקמפיין האחרון. הוא הוציא אתמול את העצבים על ערוצי טלוויזיה וסוקרים, אבל הוא יודע מצוין מי הפעיל את האמצעים המיוחדים מתחת לרדאר, בעולם הסייבר והפייק ניוז. אז לצד “ההמלצה”, הוא הגיש אתמול גם את החשבון.
 

בצוק העתים, הפך אתמול ליברמן לתקווה הלבנה הקטנה של המחנה הליברלי בישראל. מי היה מאמין. הוא העמיס על גבו את חוק גיוס החרדים, את הכפייה הדתית, את מתווה הכותל ואת הגיור. אם נתעלם לרגע מהעניין הפעוט בעזה (כאן היה ליברמן דווקא פחות תקיף, וקיווה “להגיע לעמק השווה” עם נתניהו), הרי ששאר הדברים יכולים להיות לקוחים הישר מהמצע של יש עתיד או כחול לבן וכל מה שביניהן.
 

כשהוא אומר שלא יהסס לשבת באופוזיציה ולגרור את ישראל לבחירות נוספות אם יזוז פסיק אחד בחוק הגיור (שעבר קריאה ראשונה), הוא מתכוון לכל מילה. זה הקאזוס בלי שלו. על זה הוא לא יוותר, ויש לי סיבות להאמין שכאן מי שימצמצו הם דווקא החרדים. בסוף, אחרי שרבים וטובים הזיעו שנות דור סביב סוגיית הגיוס, יהיה זה איווט שיספק את הסחורה. 
 

אף אחד עוד לא הצליח לפצח את סודו של אביגדור ליברמן. כריזמטי, הוא לא. רהוט, ממש לא. הגיע ארצה בגיל 20, כבר 40 שנה בארץ ועדיין נשמע כמי שהבריז הבוקר מאולפן לעברית. אחרי שאמרנו את כל זה, הוא הפוליטיקאי המנוסה בישראל, למעט נתניהו: מנכ”ל הליכוד, מנכ”ל משרד ראש הממשלה, שר תשתיות, תחבורה, חוץ, ביטחון. חבר קבינט שנות דור. שביעייה, שמינייה, רביעייה, מה שתגידו. היה בכל האירועים, בחש בכל התבשילים, בדרך כלל מתחיל להשתעמם אחרי 20 דקות, אבל יודע לנהל מערכות, לקבל החלטות ולשרוד בחירות. עובדה.
 

הוא רומנטיקן חסר תקנה. כלומר, מנהל רומנים פוליטיים סוערים וחשאיים עם עולם ומלואו, אבל בסוף תמיד חוזר הביתה. בכחול לבן בנו עליו, במקרה שינצחו. הוא עצמו בנה על כחלון ב־2015, אבל אז פרצה חקירת המשטרה הגדולה בישראל ביתנו, וגנזה את תוכניותיו לפרוץ את תקרת הזכוכית שלו.
 

לקראת הבחירות האלה, התפשטה ההבנה שזה יהיה הקמפיין האחרון שלו. או שלא יעבור וגם אם כן, זה יהיה לצורכי סיבוב פרידה. הוא מאלה שאוהבים גם ליהנות מהחיים. הוא כבר בן 61. זה הזמן. אז אתמול בערב הוא הצליח גם ליהנות, וגם לנצח. לא דבר של מה בכך.
 

מה ניתן היה להבין מדבריו אתמול: התנאי האמיתי הוא חוק הגיוס. על זה, לא יוותר. ההצהרה שישמח לחזור לתיקי הביטחון והקליטה אינה מוחלטת. הוא כבר נשחק בביטחון. הוא לא יחזור לזירה בלי כלים להשיג משהו. במתווה הכותל הוא יסכים לפשרה וכנ”ל בגיור. הוא יודע שיש לו רק 5 מנדטים, אבל הוא מבין מצוין שאין לנתניהו ממשלה בלעדיו. הוא יודע שביבי יודע שהוא מסוגל להשתגע ברגע האחרון ולהבריז. בדיוק כמו שעשה ב־2015. 
 

אלא שהפעם, לא תהיה לביבי ממשלה בלעדיו. ובמילים אחרות, גורלו של נתניהו בידיים של ליברמן. גם אם זה רק בינתיים, זה כיף.