לפי מיטב ידיעתי, רמטכ"לים במיל' בדמוקרטיות מערביות לא נוהגים להתמודד בזירה הפוליטית, לא לראשות הממשלה ולא לנשיאות. ואם אינני טועה, גם לא ראשי סוכנויות המודיעין. מי שירצה, יוכל להעיד על הגנרל אייזנהאואר כחריג, קצין אמריקאי בכיר ביותר שהתמודד על הנשיאות בארצות הברית וניצח. 

במדינת ישראל הצעירה נכנסו לחיים הפוליטיים - עד לבחירות האחרונות - 11 רמטכ"לים, אולי בגלל הייחוד הביטחוני שלנו: יגאל ידין, משה דיין, צבי צור, יצחק רבין, חיים בר־לב, מוטה גור, רפאל איתן, אמנון ליפקין שחק, אהוד ברק, שאול מופז ובוגי יעלון. רק שניים מהם התמודדו על ראשות הממשלה, וניצחו: רבין וברק. הראשון אחרי שהיה גיבור מלחמת ששת הימים, שגריר בוושינגטון ושר, ואז התמודד על ראשות מפלגתו. ברק הספיק לכהן כשר לפני שהתמודד על ראשות מפלגתו, והוא כמובן נודע בריבוי עיטורי הגבורה שלו. שניהם גם ספגו ביקורת על תפקודם הצבאי: רבין על ההתמוטטות ערב המלחמה, וברק על התנהלותו באסון צאלים ב'. 
 

הופעת שלושת הרמטכ"לים לשעבר בבחירות האחרונות, כשאחד מהם – בני גנץ - מתמודד על ראשות הממשלה, שונה מההתמודדות של רבין וברק: בראש ובראשונה, היא נערכת במציאות תקשורתית שונה לחלוטין, עם הרשתות החברתיות. בנוסף, אף אחד מהם לא התמודד בתוך מפלגה פוליטית על הזכות להיות מועמדה לראשות הממשלה, ושניים – גנץ ואשכנזי – היו נטולי ניסיון פוליטי. אף אחד מהם, למרות הרקורד הקרבי, לא יכול היה להתהדר בניצחון ברמה לאומית כמו רבין או להתגאות באותות גבורה כמו ברק. ולא פחות חשוב: הבחירות הפעם לא היו על נושא אלא על אישיות: אנחנו או נתניהו, קרב אגרוף.
 

גנץ נחשף בציבור כבן אדם. אם תרצו, כאחד האדם. על חולשותיו, על השגיאות והטעויות שלו, על פגמיו, על היסוסיו. ולא רק זאת: יריביו בקרב האגרוף המכוער הזה דאגו להגזים בתיאור חולשותיו. 
 

כל ייחודו של רמטכ"ל במדינת ישראל הנו בכך שהוא אפוף הילה של מכובדות, של החלטיות, של גבריות ואמינות. תכונות אלו הן שמקנות לו את הערכת הציבור, את הרצון הטבעי לא לבקר אותו באופן קשה. סומכים עליו כי הוא הרמטכ"ל של צה"ל האהוב, האחראי לחיי הבנים שלנו.
 

המסך הזה הופל, לפחות בחלקו, במהלך השבועות האחרונים של קרב האגרוף. להערכתי, גם מוסד הרמטכ"לות ספג מכה. ולא רק זאת: הרמטכ"לות חדרה, לדעתי, אל הפוליטיקה. בעתיד כל ראש ממשלה יצטרך לקחת בחשבון שמפקד צה"ל הניצב מולו עשוי להתמודד מחר מולו בשדה הפוליטי ואף להשמיצו.
 

האם המסקנה היא שצריך להאריך את תקופה הצינון של הרמטכ"לים? אין לי דעה בעניין, אבל ברור שמדובר בנושא רגיש ולא הייתי רוצה שמוסד הרמטכ"לות ימשיך לאבד מיוקרתו.