אגלי זיעה שזלפו ללא אזהרה מוקדמת מתוך לחץ וסירוב להתאפר, הובילו את ריצ'ארד ניקסון - סגן נשיא ארצות הברית ב–1960 ומועמד ודאי לניצחון במאבק על הכיסא בבית הלבן - להפסד צורב בעימות הטלוויזיוני ובמערכה כולה לג'ון קנדי הצעיר. זו הייתה הפעם הראשונה שנעשה דבר כזה במרוץ לנשיאות בארצות הברית. 
 

הקתולי שובר המוסכמות כאילו נולד לעידן החדש, שדרש סט יכולות, שבמרכזן היכולת להופיע בשידור בנינוחות תוך הקרנת שלווה וקור רוח. קנדי פשוט דרס את המתחרה הפייבוריטי. ניקסון, אגב, לא ויתר, נבחר שנים אחר כך לכהונה וסיים את תפקידו בבושת פנים כשהוא צווח: "איני נבל!" ואז נעלם לתוך ערפל השכחה. 
 

נחזור לאותו מפגש בינו לבין התקווה האמריקאית הגדולה, שנגוזה ביריית צלף בדאלאס. השידור שסלל את דרכו של קנדי לנשיאות היה רגע מכונן בתולדות התעמולה הפוליטית. הנקודה ששינתה הכל והוליכה גם את רונלד רייגן וברק אובמה לעמדה הנחשקת, שני נשיאים שהיכולות שהפגינו מול המצלמה היו טובות פי כמה מכישורי השלטון שהציגו במהלך הקדנציות שלהם. 


ריצ'רד ניקסון, צילום באדיבות יסריצ'רד ניקסון, צילום באדיבות יס

 

###

בני גנץ, מי שנתפס עד לאחרונה כגורם שמאיים באופן משמעותי על מעמדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, נראה חם וקורן בתוכנית "עובדה" ששודרה בתחילת השבוע והוקדשה רק לו. העיתונאי בן שני תיעד אותו לאורך הקמפיין, והמועמד, שלא פעם כשל בראיונות ואף גרוע מזה, הצליח לשדר קסם, בלתי אמצעיות ואת התחושה שבהחלט יש לו מה למכור. היו שטענו שאם התוכנית הייתה עולה לפני יום הבוחר הם היו משנים את דעתם ומצביעים לו. ייתכן. 

גנץ לא עומת עם שאלות קשות ובאופן כללי זכה להתייחסות מכבדת מאוד. במקומות שבהם נדרש להשיב ענה בביטחון ובנועם. אחרי שהותיר רושם מצוין, הגיע השלב השני במשדר שבו התייצב מול אילנה דיין לראיון אחד על אחד. גם שם זכה לאוזן קשבת ולסבלנות רבה. למרות זאת התוצר הסופי עבור הרמטכ"ל לשעבר היה אסון מחפיר.

מהרגע הראשון שהופיע נראה היה שמשהו מוזר מאוד מתרחש בפניו. הבטתי שוב ושוב ונדהמתי. למרבה המבוכה הוא לא אופר טוב. נכון יותר לומר אופר זוועה. תקלה בסיסית ביסודות המייק־אפ הפכה את פניו לאדומים–כתומים. צווארו לעומת זאת נותר לבן ובוהק. 
 

וכך, מול הצופים הפך אדם שאך לפני רגע קרע את המסך והפנט את הציבור בקלילות, לתייר שלא נמרח מספיק טוב לפני שביקר בחוף ימה של תל אביב הבוערת. דברי הטעם הנפלאים שפיו הפיק, הצ'ארם וההיגיון שקלחו ממנו בדיון עם דיין נבלעו ונעלמו כלא היו. הדבר היחיד שתפס את העין היה חיזיון מוזר, כשהמחשבה שהציפה את המוח הייתה שהאיש הזה נכון לאותו הרגע, כנראה לא בנוי להוביל את המדינה. 
 

מדובר ברגע שלא מהעולם הזה שהציב שאלות רבות: אין אף אחד שמפקח על האדון? איפה הדוברות שלו? כיצד צוותו שאמור לבדוק כל פעולה תקשורתית שמבצע אדם שעומד בראש מפלגה של 35 מנדטים נכשל במהלך כל כך בסיסי כמו בדיקת צבע העור של הלקוח שלהם במוניטור או דרך עינית המצלמה? ועל מה חשבה המאפרת באותם רגעים? 
 

אודה ואתוודה, גם לי קרתה בעבר תקלה דומה. בחלק ניכר מהפעמים שבהן אני מצטלם מחוץ לאולפן, מטלת האיפור שלי נופלת עלי. לפני כמה שנים במסגרת התוכנית "אנשים" ערכתי ראיון עם איתמר בן גביר. בשעות שקדמו למפגש חוויתי תקלה מבצעית: לקחתי ערכת איפור כהה מדי, וכתוצאה מכך לאורך כל הקטעים המצולמים נראיתי כשחקן וודביל כושל. חצי כתום, חצי חום. העניין תוקן בחדר העריכה בצמצום דרמטי של נוכחותי ובשלל אפקטים שהעזרים הטכניים מאפשרים. אבל הרי אני איני מועמד לראשות הממשלה שהגיע לאחד הראיונות הטלוויזיוניים החשובים בחייו. 
 

הפדיחה הזו אירעה אחרי כשלים רבים, חוזרים ונשנים, שלכאורה הינם קטנים ואזוטריים, אבל בפועל השפעתם קטלנית: ראיונות האוזנייה מחו"ל שבהם היה עיכוב של כמה שניות ופער בין השאלות לתשובות, שבעקבותיהם גנץ הפך למשורר עם היצירה: "יו, יו, יונית", גם הזוויות המוזרות שבהן צולם וכמובן נאום הניצחון. ניצחון שלא היה. על כל אלה נאמר כפרות. אבל איפור?
 

אחרי שצפיתי שוב ושוב בתאונה שאירעה לקנדידט בשעת צפיית השיא, ברור לי דבר אחד: לנתניהו זה לא היה קורה. לפעמים הדברים הפעוטים הללו, כמו אותה זיעה קרה שהציפה מועמד לנשיאות בארץ רחוקה במאה הקודמת, עושים את כל ההבדל.