שלושה אתגרים ניצבים בפני בנימין נתניהו, ראש הממשלה הנבחר, בקדנציה החמישית שלו, שאורכה טרם ברור, ואלו הם: הראשון - התמודדות עם החקירות, השימוע וכתבי האישום הצפויים, תוך מימוש חוק החסינות בתמיכת הקואליציה הנבנית ותוך ערעור מעמדם של העיתונות, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, והצבת "רצון העם" מול החלטות היועץ הצפויות.
 

השני - קליטה נכונה של "תוכנית המאה" של דונלד טראמפ והבאתו של אבו מאזן לעמדה של "סרבן השלום", כך שיהיה הראשון לדחות את התוכנית, שעל פי פרסומים איננה כוללת מדינה פלסטינית; ולעשות את כל זאת תוך שמירה על מדינות המפרץ, סעודיה, ירדן ומצרים לצדה של ישראל, באופן שיביא לחידוש או כינון יחסים עם חלק ממדינות המפרץ.
 

השלישי - שמירת הקואליציה החדשה ושליטה על המתח הצפוי בין ליברמן לסיעות החרדיות, בעיקר סביב חוקי הגיוס והגיור, כדי להגיע לערכאות משפטיות, באם יכפו עליו, כראש ממשלה. בתוך כך, לנסות לפרק את כחול לבן, שהיא איום משמעותי עליו ועל שלטון הליכוד, או לכרסם בה ו"לגנוב" ממנה חברות וחברי כנסת.
 

אלו שלושה אתגרים גדולים מאוד שיגזלו מנתניהו את מרבית זמנו, גם במעבר על הררי חומרי החקירה ועדויות עדי המדינה, גם בהתייעצויות והכנות ארוכות עם סולל'ת עורכי הדין, לצד שרטוט מפת האינטרסים הביטחוניים והלאומיים של ישראל ובניית האסטרטגיה לניהול "משבר" של תוכנית טראמפ, כך ששוב לא יהיה פרטנר.
 

כל האתגרים הללו של נתניהו, אדם מוכשר ומנוסה, עלולים לגרום לו לנהל את המדינה ב"אחזקת שבר". עליו יהיה לוודא שלצד האתגרים שפורטו יינתנו הזמן, הדגש, המחשבות והאמצעים ליתר הדברים הבוערים: מערכת הבריאות, התחבורה הציבורית, התעשייה והחקלאות ועוד.


אביב כוכבי. צילום: דובר צה"ל אביב כוכבי. צילום: דובר צה"ל

 

ואלו שלושת האתגרים של הרמטכ"ל אביב כוכבי בתקופה הקרובה מול ראש הממשלה ומול (כנראה) שר הביטחון החדש־ישן שמינה אותו לתפקיד, אביגדור ליברמן: הראשון - כוכבי עוסק כעת בגיבוש הערכת מודיעין רב־שנתית, שתנסה לכמת ככל שניתן את מפת האיומים שיהיו בסיס להנחות עבודה ולהנחיות לתוכנית עבודה רב־שנתית (תר"ש) לחומש הקרוב, ושתחליף את תוכנית "גדעון" של גדי איזנקוט. גם שם יפה לתר"ש מחפשים, שיבשר על שינוי והתחדשות. השינויים באופי שדה המערכה, המערכה שבין המערכות (מב"ם) והשינויים במזרח התיכון אינם מקילים על מגבשי התר"ש לצה"ל.
 

האתגר השני והחשוב יותר הוא לאתר בני ברית באוצר ובממשלה מעבר לשר הביטחון, שיהוו "כיפת ברזל" לתוכנית הרב־שנתית כדי שתמומן כהלכה ותוציא את ימיה. לצורך זה יטיב כוכבי לעשות אם יתחבר ולו חלקית לתוכנית הלא רשמית שגיבשו נתניהו וראש המל"ל הקודם יעקב נגל, עם עקרונות מנחים לביטחון לשנת 2025, לצד חוסר תקציב צה"ל לצמיחה בתל"ג עם תוספות מדורגות. בנוסף, עליו להתחבר לווריד של שר האוצר (כנראה משה כחלון), שהיה המשענת הנאמנה של איזנקוט.
 

האתגר השלישי נעוץ במימוש "חוק הגיוס" שהגיש ליברמן ואשר מושתת על עבודת מטה בצה"ל. זה לא עומד להיות קל, וכשזה מתווסף ליתר האתגרים בתחום היחסים בין צה"ל למגזרים בחברה הישראלית ולאתגר ההגנה בעורף - המשימה קשה ומורכבת.

שלושת האתגרים של שר האוצר הבא הם גדולים ומורכבים, אך אנסה לנסח אותם בקצרה:

התמודדות עם הגירעון המשמעותי בקופת המדינה.

מציאת הדרך למימון כלל הבטחות הבחירות של ראש הממשלה ויתר הסיעות.

ובדיקה כיצד ניתן לממש את מימון ההסכמים הקואליציוניים שנחתמים בימים אלו; מה ניתן לעשות בסוגיית הדיור ויוקר המחיה באופן שיקל על הציבור ולא יפגע בתעשייה ובחקלאות המקומית; וכמובן להפיק את מלוא הלקחים מהקדנציה הקודמת (ויש כאלו) לצד ההישגים שנוצרו (וגם כאלו יש).


העלייה לירושלים עדיין ארוכה וקשה
 

הסיפור על נפתלי בנט ואיילת שקד הוא סיפור טרגי על שני אנשים צעירים ומוכשרים מאוד, פליטי לשכת נתניהו, האחד דתי לייט והשנייה חילונית, שהשתלטו די בקלות על השלד הבורסאי של מפד"ל הישנה, קיבלו את אמון "בעלי הבית" של הציונות הדתית, החיו את העסק, הגיעו להישגים גדולים והתמקמו בעמדות פוליטיות משמעותיות.

עד לפני כמה ימים בנט היה מועמד לתיק הביטחון (לפחות בתודעה הציבורית) ובנה על זה את הקמפיין שלו. שקד נספרה כמועמדת עתידית כמעט ודאית לראשות ממשלה בגלל הכריזמה, היכולות והפעילות במשרד המשפטים. והנה השבוע, לאחר שניסו את כוחם במפלגה חדשה - הם הולכים הביתה. 

למרות זאת, אני בטוח כי הם לא הגיעו לסוף דרכם הפוליטית וכי נכונו להם עלילות: לשקד בוודאי, כנראה מתוך הליכוד, וגם לבנט. הגם שלרוב לא הסכמתי עם עמדותיהם הפוליטיות, הערכתי מאוד את עשייתם ואת מחויבותם לתפקידם ולבוחריהם. הם עשו לא מעט טעויות ולא מעט דברים טובים.

ועוד בענייני בחירות ופוליטיקה: מה בכל זאת למדנו ממערכת הבחירות הזו? בראש ובראשונה שהעם ברובו נמצא או בימין הפוליטי (מה זה בדיוק כיום?), או סביב נתניהו. הוסיפו למנדטים בגוש הימין את הקולות האבודים של בנט והימין החדש, של משה פייגלין, אורן חזן, גל הירש, אורלי לוי־אבקסיס ואחרים, ותקבלו עוד מאות אלפי קולות בימין. 
 

למדנו שחלקים גדולים בעם שונאים את התקשורת. במו אוזני שמעתי עשרות שטענו כי גם אם נמאס להם מביבי, הם יצביעו לו "כדי שהתקשורת תהיה עצובה". 
 

למדנו שיש כאן דור שלא מכיר ולא מבין שיש חלופה לנתניהו ויש רבים שגם אם סבורים שהגיע הזמן להחליף - חשים בטוחים יותר עם המוכר והידוע (על כל המגרעות והחקירות) ומעדיפים אותו על פני פחות מוכר ולא ידוע. 
 

למדנו שניתן להקים גוף פוליטי חדש ולגרוף תוך חודשיים 35 מנדטים שמבטאים רצון לשינוי, אבל שהעלייה לירושלים עדיין ארוכה, קשה, מפותלת ורוויית מהמורות, ושבדרך כלל מי שלא נשם אבק דרכים לא ישאף כל כך מהר אוויר פסגות.
 

ועוד למדנו שהסוקרים (בחלקם) טועים ולמדנו ש"יד אלוהים" כנראה כן נגעה בנתניהו, ושהציבור הזיז רגע הצדה את הקטנים והקיצוניים וקירב וחיזק את המרכז (למרות הקואליציה הבאה), וכי הציבור נתן אפשרות לגנץ, ללפיד ולעבודה להראות לציבור שקצת שכח מהי אופוזיציה ומהו תפקידה.

וכעת כשהגיע ערב חג הפסח והאביב, העת לבער את כל החמץ: את השנאה, הפילוג, ההסתה והרוע ואטימות הלב. אנו נדרשים יותר מאי־פעם לביעור חמץ אישי, קבוצתי ולאומי, כנאמר "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל".
 

הפסח הוא חג מיוחד שבו הכשרות איננה טמונה אך ורק במצה במקום בלחם, אלא גם בניסיון להכשיר לבבות, לקרב, לחבק ולאחד. וכשכל אלה נמהלים בריחות המשכרים של האביב, עם הנופים המדהימים של ארצנו הקטנה, המדהימה והמיוסרת כל כך, אזי האתגר והתענוג הופכים לנעימים יותר.

שיהיה לנו חג אביב שמח. שבת שלום.