עדיין לא ברור כמה מדויק הדיווח שהגיע השבוע מארה"ב, שלפיו "תוכנית המאה" של הנשיא דונלד טראמפ תכלול אוטונומיה לפלסטינים ולא מדינה - אבל בשטח ניכר שהאמריקאים הולכים על הראש של הרשות הפלסטינית. עוד בעבר לא נשארו אנשי טראמפ אדישים לאיחול של אבו מאזן לנשיאם "יחרב ביתך" ולקללות של בכיריו נגד צוות המשא ומתן האמריקאי. 
 

מעבר ללשון החריפה שבה הם משתמשים בגלוי נגד בכירי רמאללה, לצד איומים לחשוף את שוד הכספים שמבצעים בכירי הרשות, אנשי טראמפ פועלים, למעשה, ליצירת מנהיגות פלסטינית אלטרנטיבית. הם מנסים לרקום ביו"ש מערכת יחסים בין ערבים ליהודים, שקוראת תיגר על הסכמי אוסלו ועל היצור העוין שבראנו ביו"ש. כך נוצרה מציאות פסיכדלית - וושינגטון חופרת תחת היסודות של אבו מאזן, בעוד שדווקא השב"כ הישראלי מנסה לחזק אותו בכל מחיר. ואיפה ניצבת ממשלת הימין החזק במשוואה הזו, שאלה טובה.
 

האמריקאים מנהלים רומן עם שורה של אנשי ציבור פלסטינים מיו"ש, שחלקם לא חוששים לקרוא תיגר בפומבי על הרשות, על אש"ף ופת"ח. הבולט מכולם הוא אשרף אל־ג'עברי מחברון, שעוסק בימים אלו בהקמת תנועה פוליטית שמטרותיה הפוכות מאלו של התנועה הלאומית הפלסטינית. במקום להסית לחיסולה של הציונות וישראל, הוא רוצה לחבר את גורל ערביי יו"ש לגורלנו. והמגמה הזו, כמובן, מתכתבת בחום עם רעיון האוטונומיה ביו"ש, שעליו הודלף השבוע מוושינגטון. הקצבים מרמאללה מאיימים על כל מי שמעז לחרוג משורות ההסתה שלהם. הם לא מהססים לאיים, לחטוף וגם לרצוח. אבל עם חמולת ג'עברי מחברון הם לא מעיזים להתעסק, במיוחד כשהאמריקאים תומכים בהם.     
 

בכינוס שהיה לפני פחות מחודשיים במלון "המלך דוד" בירושלים כינה השגריר האמריקאי דיוויד פרידמן את אשרף ג'עברי בפומבי "חברי", ואמר בשם ארצות הברית ש"לא יכולנו לבקש שותף טוב יותר". נדמה שמאז התהדק הקשר, וג'עברי, בראש קבוצה של פלסטינים, יוזמן בחודשים הקרובים לבית הלבן, לפגוש את הנשיא טראמפ.  
 

כך ג'עברי ועמיתיו הפכו ל"שותפים" של השלטון האמריקאי, בעוד אבו מאזן ובכיריו מיצבו את עצמם כאויבים של וושינגטון. אבל קיים ממד מהפכני עמוק יותר במהלך הזה: בכינוס שנערך ב"קינג דיוויד" בעידוד האמריקאים, נכחו גם ראשי מועצות ואישי ציבור מהיישובים היהודיים ביהודה ושומרון. הכותרת הייתה שיתוף פעולה כלכלי, אבל דבריו של השגריר פרידמן הבהירו היטב לאן חותר הממשל. "יום אחד, אני מאמין, נראה ישראלים ופלסטינים חיים יחדיו בשלום אמיתי, לא שלום שווא שנובע מהסכמי נייר". 

את התנהלות הרשות הוא כינה "שגיאה גדולה", והאשים אותה בהחזקת האוכלוסייה הפלסטינית כבת ערובה למטרות הפוליטיות שלה, במקום לעשות שלום. הוא סיפר על עליית הטרור בגלל הסכם הנייר של אוסלו, והבהיר שוושינגטון מנסה להשיג משהו שונה לחלוטין.
 

חזון אחרית הימים קרם עור וגידים כאשר בתוך תמונת השלום של ערבים ויהודים הגרים ביו"ש יחדיו, שגריר ארה"ב נקב שוב ושוב בביטוי "יהודה ושומרון", שמבטא תפיסת עולם ברורה. ואם לא די בכך, אחד הדוברים בכנס כינה את הרשות הפלסטינית "חברה כלכלית לרצח יהודים בע"מ" וכשיצא החוצה הפטיר לעברו השגריר פרידמן, "כל הכבוד". 
 

אלא שמול המחשבה המקורית והתעוזה האמריקאית ניצבת המדיניות הישראלית במלוא מערומיה. לממשל טראמפ, שצנח אלינו ממרומי המגדלים של מנהטן, נדרשו פחות משנתיים להגיע למסקנה שאין עם מי לדבר ברמאללה. אבל במערכת הביטחון הישראלית, בעיקר בשב"כ, עדיין לא קלטו את זה. החברים הכי טובים של ראשי השב"כ שלנו הם אלו שמובילים את ההסתה, המהומות והחתירה תחת עצם הקיום של מדינת ישראל. במערכת המופקדת על הביטחון שלנו מסרבים להשתחרר מתסמונת אוסלו. 
 

מדובר באבסורד, במיוחד לנוכח מדיניות הממשלה והקואליציה הזו אבל בעיקר לאור המדיניות האמריקאית הנוכחית. צריך רק לקוות שאולי מוושינגטון תצא תורה, שתוציא גם את שלטון הליכוד מהיפנוזת אוסלו. 
 

אפשר גם אחרת 

שאלת המינוי של שר המשפטים התחדדה בקדנציה האחרונה כשאלה לאומית גורלית. אחרי עשרות שנים שבהן התרגלנו שלא משנה מה יבחרו הבוחרים, קומץ משפטנים ימשיך לקבוע את גורלנו, התחילה להתגבש מגמה חדשה. קודם לכן שהה הליכוד שנים רבות בשלטון, ראשי ממשלה התחלפו, שרי משפטים באו והלכו, אבל דבר לא השתנה. גם במהלך רוב שנות הכהונה הארוכה של בנימין נתניהו כראש ממשלה לא דוגדגה המערכת, עד לקדנציה היוצאת. 
 

שילוב של שרת משפטים מתוחכמת ונחושה - איילת שקד, ושל הבשלה מנטלית במפלגת השלטון ובימין כולו, התחיל להזיז דברים. התחילו להתחולל שינויים ורפורמות שטלטלו את המערכת והוכיחו שאפשר גם אחרת.
 

השותף הבולט של איילת שקד ברפורמות הללו, מי ששנים רבות מבקר קשות ובשיטתיות את ההפיכה השיפוטית שבוצעה כאן מאז 1992, הוא יריב לוין. לוין, עורך דין פעיל לשעבר, אדם ישר ואינטליגנטי, מדאיג את קובעי העתים במערכת המשפט ולא בכדי. יש לו משנה סדורה והגיונית לגבי מקומה של המערכת בתוך המרקם הדמוקרטי. משנה לגבי סמכויות בג"ץ מול הממשלה והכנסת, לגבי מקומם של הייעוץ המשפטי לממשלה והפרקליטות. הכל מרכיבים שלובים במארג שחטף את הסדר הדמוקרטי הישראלי, והפך אוליגרכיה בלתי נבחרת לשליטה האמיתית של המדינה. 
 

לכן לוין הוא האיש הנכון במקום הנכון, והתפקיד שלו קריטי במיוחד, כי אנחנו רק בתחילת הדרך. בראש ובראשונה עליו לגבש ולהפעיל מנגנון שימנע את יכולת השופטים הבכירים ביותר להחליף את נבחרי העם בקביעת הנורמות בחברה. ואם נדרש לחוקק את מה שמכונה פסקת ההתגברות לשם כך, צריך לעשות זאת כבר מחר.       
 

אסור לפגוע במה שמכונה זכות העמידה - זכותו של כל אזרח לפנות לבג"ץ ולבתי הדין המנהליים כאשר הרשויות לא מתפקדות או מעוולות. בתחום הזה צריך לתת לבתי המשפט את כל הכוח האפשרי, כי משרדי הממשלה עובדים רע וחייבים להקפיד עליהם במיוחד. אבל בין זה לבין קביעת נורמות וחקיקת חוקים אין ולא כלום. 
 

בד בבד נדרש לפרוץ את הנוסחה המעגלית שנבנתה בימיו של אהרן ברק, שהפכה את היועץ המשפטי לממשלה האמיתית. ללא כל סמכות בחוק או בכל החלטה מחייבת אחרת, זכה היועץ למעמד־על. הוא הקובע מה אמורה להיות עמדת הממשלה ואין בלתו, גם כאשר זו ניצבת בניגוד לעמדה לגיטימית וחוקית של נבחרי העם, שרוצים להגשים את השקפת עולמם. 
 

בג"ץ, מאז ימיו של ברק, קבע הלכות שמבצרות את מעמד־העל הזה, ואותן צריך לבטל באמצעות חקיקה פשוטה. חקיקה שלא ניתן יהיה לבטלה ולו באמצעות פסקת התגברות. עוד בנוגע ליועץ המשפטי לממשלה צריך לבחון את הפרדת התפקיד לשניים: התובע הכללי ועורך הדין של הממשלה והמדינה. בכלל, שרי הממשלה צריכים להסתייע בייעוץ משפטי שמגן על דרכם, כל עוד זו אינה בלתי חוקית בעליל, לא ייעוץ משפטי לעומתי שמגשים השקפות עולם הפוכות. 
 

האיומים הישירים או הסמויים מפני מינוי לוין לא צריכים להרתיע איש, בוודאי שלא את ראש הממשלה. המינוי הזה למשפטים יבשר את המשך המהפכה, המשך החזרתה של מדינת ישראל לחיק הדמוקרטיה.