יש קונצנזוס בין ימין ושמאל שאומר כי מלחמת הבחירות נסבה על כן־ביבי־לא־ביבי. טעות. מפלגות הכן והלא אומנם זכו ב־70 מנדטים (הליכוד וכחול לבן), אבל המאבק האמיתי היה על זהותה, נשמתה ודמותה של המדינה והחברה בישראל. המלחמה הזו לא הסתיימה עם תום הבחירות, והיא נמשכת והולכת בכל יום שבו מתדיינים על הקמת הממשלה החדשה - ותימשך ביתר עוצמה בימים אחרי הרכבתה. 
 

האופציה של ממשלת אחדות כמתכון להרגעת הרוחות ותחילת מהלך של ממשל תקין, ואולי אפילו שפוי, ירדה מעל הפרק, וחבל. הפוזיציה האופוזיציונית בראשות החונטה של כחול לבן היא כיום המחסום מפני הגל העכור שמתרומם בשיחות הקואליציה העתידית. ברור שיכנו אותם "חונטה" (אני עצמי עושה זאת מאז הקמת כחול לבן), וברור שזו החונטה של השמאל, כך לפחות הימין (ואני הקטן) מזהים אותם, וממילא צה"ל הוא הסמן השמאלי של הממשלה וממילא המשמעות היחידה של שמאל במדינת ישראל היא כל מי שנמצא משמאל לסמוטריץ' ולבן גביר. 
 

קלישאה או לא, מעולם לא היה תפקיד האופוזיציה וראש האופוזיציה גורלי, מכריע ובעל פוטנציאל למהפך דרמטי, כמו כאן ועכשיו. השאלה היא האם בני גנץ ושות' מכירים במצב לאשורו וכיצד יתפקדו. אומנם יאיר לפיד אמר "אנחנו נמרר להם את החיים", ואפילו חתם בשפת הזועבי'ס ("באבו אבוה"), ואהוד ברק סיפק קריאות עידוד מהיציע - "דרושה הנהגה מגובשת, חזון פוזיטיבי, ציוני, דמוקרטי, זה יהיה מאבק קשה" - והבטיח כי "זאת לא תהיה סדנת ליטופים"; אבל במחילה, כל אלה ואחיותיה התאומות הן לא תוכניות לפעולה דרמטית ומעשית כמתחייב מהמצב. 
 

מול עינינו הולכת ומתגבשת גרסה נפיצה יותר של קנאות דתית, פאשיזם לאומני, קפיטליזם דורסני ומדיניות חוץ וביטחון פרועה. כדי להתמודד עם המדרון שאליו מתגלגלת הממשלה שתקום, חייבת כחול לבן להציג מכשיר אופוזיציוני יעיל שמדבר בקול שונה משפע הקולות הסותרים שפלטה לכל עבר, והעיקר: לא רק שונה, אלא קול אחד ולא בקקפוניה רב־משמעית בסגנון בחירות 2019. רק כמנות ראשונות מבטיחים לנו גל חוקים ותביעות כמו חוק גיור, חוק גיוס, חוק נישואים אזרחיים, חוק חסינות, פסקת התגברות, החלת ריבונות, עונש מוות - מכל טוב איראן של חומייני ורומניה של צ'אושסקו. 
 

כלל הברזל לגיבוש מדיניות אופוזיציונית אמיתית הוא גוש גדול שמייצג אותה, וכדי שזה יקרה צריך לאחד תחת גג אחד את כווווווולם. מפלגות העבודה, מרצ וכחול לבן שיציגו מפלגה אחת מול מפלגת נתניהו, שמצרפת את כולנו ואת אביגדור ליברמן בדרך. וכמובן, לעבוד במשותף עם המפלגות של אזרחי מדינת ישראל הערבים. קצת בעייתי לכתוב את המילה "כמובן", שאמורה להיות מובנת מאליה, בהקשר לפנטוז האחדות שמוצג כאן, אבל יש צורך אמיתי להגשים את הפנטזיה, וצורך אמיתי מחייב צעד אמיתי שיש לו אפקט סחף לקראת הסיבוב הבא - לך דע מתי יהיה. 

שילוב של קנאות דתית, פאשיזם לאומני ומדיניות פרועה. איתמר בן גביר, צילום: פלאש 90שילוב של קנאות דתית, פאשיזם לאומני ומדיניות פרועה. איתמר בן גביר, צילום: פלאש 90

 

תוכנית מרור
 

את הבחירות האלה הפסדנו בגלל היהודי הדפוק: רבע מיליון מצביעים לא הגיעו לקלפי (רובם לא מצביעי ימין ובטח שאינם מורעלי ביבי), ובגלל הערבי הדפוק: לפחות 5 מנדטים של ערביי ישראל ששיחקו אותה נעלבים או מתריסים וכמו אצל היאהוד שלא הגיעו לקלפי, גם הם מאותגרי פענוח המציאות, גם אם היא חובטת בהם. 
 

אני מניח שסוסים טרויאניים בהתארגנות השמאל, ובעלי סימפטומים בלתי נמנעים עקב חינוך לקוי וסביבה רעילה, יתנגדו למהלך האיחוד, בייחוד לשת"פ עם הערבים. התקווה היא שלחונטה, מנהיגות מפלגת השמאל (תתרגלו, חברים) המדומיינת, אין הטיות גזעניות מולדות, ובמקרה הצורך הם אמורים להפגין גישה של מי לנו ומי לצרינו בתוך המחנה, לא רק מחוצה לו. 
 

לכאורה אין דרך לחתן את צבי האוזר ויועז הנדל עם תמר זנדברג ועמיר פרץ. למעשה, לא צריכה להיות בעיה להתמודד יחד עם מדיניות הליבה של בנימין נתניהו. "יש שלושה תנאים שאני מקווה שיופיעו ב'תוכנית המאה': לא עוקרים שום מתיישב, שולטים בשטח ממערב לירדן ולא מחלקים את ירושלים. אמרתי לדונלד טראמפ, לקושנר ולגרינבלט שמהתנאים האלה לעולם לא אסוג", אמר נתניהו. מדובר כמובן בהזיות משיחיות שיש להיאבק עליהן, באמצעות הפעלת הכוח המשולב. 
 

אין גם טעם להגיב בהברקת קופירייטר על מדיניות דורסנית. "תגובה" סטנדרטית במישור הניהול האזרחי על כל החלטה מטופשת, מסוכנת או סתם שטות אקראית של אמסלם, נתניהו או רגב, היא פתטית. האופוזיציה חייבת להציג מול הממשלה המתגבשת קבינט צללים מקצועי שידון בשקיפות בכל מהלך ממשלתי ויוציא באורח קבוע הודעה לעומתית בכל נושא שעל הפרק, מגובה בשמות חברים קבועים בקבינט הצללים הביטחוני, הכלכלי, המשפטי וכו'.


כל חברי הקבינט של מפלגת־העל השמאלית יכו באחד על אחד כל זב ומצורע שיעמיד הימין. נכון שאנחנו חיים בעולם של בייטים, אבל ניתן להניח בסבירות גבוהה למדי שאם החומרים יעובדו נכון כהודעות קבינט הצללים, אזי התקשורת תשמח לקבל תגובה ממלכתית נגדית ומנומקת, ולנהל את הדו־קרב בין הקואליציה והאופוזיציה. לא רק בגלל האובייקטיביות המתבקשת, אלא משום שרבים ושפויים (אבל מהוססים) בתקשורת המיינסטרים די ישמחו שמישהו אחר עושה במקומם את העבודה.
 

הגרעין יהיה הקבינט הביטחוני־מדיני, שיציב אלטרנטיבה משלו מול האתגר הגדול ביותר, שהוא מדיניות החוץ והביטחון. הצבת האלטרנטיבה תחייב תגובה גם במישור היומיומי, וכאן יש בעיה שרק מנהיגות אמיצה תפתור: ניהול הסכסוך של הימין הוא מצב לוחמה קבוע בכל החזיתות. טיפול שורש במדיניות הממשלה יחייב לא רק ערעור על מדיניות הממשלה בגדול ובעיקרון, אלא גם תגובה מיידית כאשר התותחים ירעמו וחיילים ימותו. זהו המבחן הגדול והאמיתי של בני גנץ ושות'. 
 

אין לי מושג מי זה גנץ, אפילו שישב לידי בבכורה של סרט שלי. גם סיפורי חבר משותף קרוב אליו לא מספקים תובנה על יכולתו להתמודד עם מצב שבו הוא צריך להתמודד מול מדיניות שאותה ייצג רק לפני כמה שנים. אני מניח שאפילו הוא לא יודע כיצד יגיב. השאלה היא האם יקבל מהחונטה "שלנו" אור ירוק לצאת נגד מדיניות ביטחון שהם עצמם ייצגו.
 

בינתיים יש מקום לחריש עמוק בנושאי המחלוקת. להסביר שאיראן היא לא הדמון שנתניהו ושות' מפמפמים, שהלחץ בגדה וברצועה מייצר טרור, להבהיר שאת כל אויבינו ביחד אנחנו מכים כמעט בלא משים, שחיי חיילינו אינם הפקר, והעיקר: יש מקום לניהול מו"מ על הסדרים שאינם מבוססים על שיחות בין השקרן שלנו לשקרן שלהם. ובעניין ליל הסדר החדש: "שבכל הלילות אנחנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה מרור".