מלחמת התשה: על פי גורם המקורב מאוד ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט מעריך שבנימין נתניהו יתבצר מאחורי חסינותו ויחמוק מהעמדה לדין. הוא מתכוון להגיש כתבי אישום נגד נתניהו. הוא מכיר את התיקים לפני ולפנים, על כל בדל ראיה וקצה עדות. הוא הלך על הכי בטוח. הוא יגיע (אם יגיע) לשימוע בנפש חפצה, אבל הוא יודע שהסיכוי שמשהו דרמטי ישתנה אינו גבוה. לכן, אומר הגורם, היועץ מעריך שנתניהו לא ייקח את הסיכון ויחתור לא להגיע לבית המשפט, מקום שאליו אתה יודע איך אתה נכנס, אבל לא יודע איך ואם תצא. לכן יניח נתניהו לסמוטריצ'ים לממש את היוזמה ולהחזיר את החסינות הפרלמנטרית לקדמותה, כלומר למצב שהיה עד שנת 2005, שבו החסינות אוטומטית ויש להסירה ברוב קולות אם מוגש כתב אישום. רוב כזה, מן הסתם, לא יימצא. 
 

את זהותו של יו"ר ועדת הכנסת הבא יקבע נתניהו, והיא תקבע את גורלו. מדובר באירוע חסר תקדים. ראש ממשלה מכהן המתבצר מאחורי חסינות פרלמנטרית כדי לחמוק מאימת הדין. מה יעשה מנדלבליט במצב כזה? גם הוא לא יודע. האם זה יגיע לבג"ץ? כן. מה יעשה בג"ץ? במתכונתו המקורית, בג"ץ אמור ליטול מראש ממשלה, כל ראש ממשלה, כל נבחר ציבור, את הזכות לחמוק מאימת הדין במקרה כזה. הבעיה היא שהמתכונת המקורית של בג"ץ, וגם של המדינה, נמצאת תחת מתקפה.
 

יש גם הערכה הפוכה: על פי גורם בכיר במשרד המשפטים, המקורב אף הוא למנדלבליט, היועץ דווקא מאמין שנתניהו ינהל משפט כראש ממשלה. הוא יגיע להסדר מול הפרקליטות שבמסגרתו המשפט יתנהל יומיים בשבוע. ביבי יעבוד בשיטת 4-2. יומיים יהיה נאשם, ארבעה ימים ראש ממשלה. בשבת ינוח בחיק המשפחה בבלפור. אם תהיה לו קואליציה שתאפשר את זה (החוק מאפשר), כך יהיה. החיסרון: אם יורשע, ילך לבית הסוהר. מצד שני, בכל נקודה במעלה הדרך יוכל נתניהו לפטור את המערכת מעונשו ולחתור לעסקת טיעון ללא מאסר בפועל, תוך כדי משפט. יהיו לו מספיק פתחי יציאה, הוא מאמין. בינתיים יתחלף פרקליט המדינה (שי ניצן עוזב בדצמבר), יתחלף גם יועץ משפטי לממשלה, היורשים ירצו לנקות שולחן בלי להסתבך. ביבי מקווה לסדר לעצמו יורשים כלבבו (בעזרת שר המשפטים הבא). הם יהיו פלסטלינה והוא ילוש אותם.
 

בעיקרון, מדובר במלחמת התשה. חומרי החקירה בתיקי נתניהו מצהיבים בשקט בפרקליטות. פרקליטיו לא טורחים למשוך אותם משם. לא רק מחשש שיודלפו. הם לא קיבלו עדיין את שכרם. הסיכוי שיקבלו אותו בטרם יגיע המשיח תלוי בוועדת ההיתרים. אם זה אמור לצאת מהכיס של משפחת נתניהו, אני מאחל בהצלחה לכולם. מבחינת ביבי, זה יתרון כפול: הוא גם מושך זמן וגם לא משלם. מה רע לו? מקסימום הפרקליטים יתפטרו (שוב), והוא יחפש לעצמו חדשים, מה שיצריך דחייה נוספת של השימוע. 
 

בינתיים הוא בונה לעצמו את קואליציית השוחד שתשמש כיפת ברזל, תרתי משמע, נגד אימת הדין. החרדים, על כל 16 המנדטים שלהם, זורמים איתו. זה לא רק ההתמכרות לעטיני השלטון. יש כאן עוד אינטרסים. דרעי וליצמן מסובכים בחשדות פליליים בעצמם. אם נתניהו יתבצר מאחורי חסינותו, למה שהם לא? האם דמו של ראש הממשלה סמוק יותר מדמם? בדיוק על פי ההיגיון שאם תיק 1000 ייסגר, או ייגנז (בגלל החסינות), תהיה זו הודעה רשמית לכל עובדי הציבור, משרתי הציבור ופקידי הממשלה להתחיל לקבל מתנות. הסכר ייפרץ. 
 

המכשול האחרון שנותר מול נתניהו הוא בית המשפט העליון. אם יתבצר מאחורי החסינות, קרוב לוודאי שתוגש עתירה. גם פסקת ההתגברות לא תמנע עתירה כזו, מנהלית בעיקרה. גם אם ינהל משפט כנאשם בשוחד תוך ניהול המדינה, תוגש עתירה. המקרה השני מורכב יותר. יש חוק מפורש המאפשר לנתניהו להמשיך לכהן תחת כתב אישום. מולו, יש נראות ציבורית, ערכים, אינטרס ציבורי, היגיון, סבירות. האם בג"ץ יעז להמשיך למתוח את החבל ולהדיח ראש ממשלה הנאשם בשוחד? נחיה ונראה. אם כי, לא ממש בטוח שנחיה מספיק זמן כדי לראות.
 

נתניהו לא היה אף פעם חלק מהסתערות ההונים על בית המשפט העליון. להפך. לאורך כל הקדנציות שלו הוא כיבד את המוסד הזה, ראה בפסיקותיו סוף פסוק, לא הרים קלשון או 9D על המערכת. בקדנציה הראשונה שלו, וגם בשנייה, נהג לאכול צהריים באופן קבוע עם נשיא/ת העליון, לשבת לפגישות קבועות עם היועמ"ש. "בסקאלה שבין יריב לוין לדן מרידור, או בין בוגי יעלון לנפתלי בנט", אומר מישהו שעבד עם נתניהו צמוד, "ביבי הרבה יותר בוגי ומרידור מאשר לוין ונפתלי. כשחסידיו השוטים מדברים על הדיפ סטייט, הם לא יודעים שביבי הוא האבא והאמא של הדיפ סטייט. הוא עשה הכל כדי להגן על המערכת, הוא בלם את כל היוזמות, פירק את כל ההתנגדויות ושמר על הסטטוס קוו. השאלה הגדולה היא, האם הוא באמת השתנה. האם הוא מסוגל לפרק את המערכת, להפיל את המגדלור, לחלל את היכל המשפט". 
 

האיש שאמר את הדברים האלה, שאין רבים המכירים את נתניהו טוב ממנו, מעריך שלא. "אפילו פסגת התגברות הוא לא יעשה, תאמין לי", אמר לי (אבל לא האמנתי).

היסחפות כבדה

כל העיניים על אביגדור ליברמן. הוא מחזיק המפתחות. כמו שהוא אוהב. אחרי בלותו הייתה לו עדנה, ועוד תהיה. טיול אחר הצהריים של נתניהו בדרך להרכבת הקואליציה הבאה, תלוי באיווט. ברצותו, יכול ליברמן להפוך את הטיול הזה למסע כומתה. אחרי שניער מעליו את כל הספקולציות על ממשלת אחדות והמליץ על נתניהו, מתעטף ליברמן במסתוריות החביבה עליו במצבים כאלה. 
 

כן, הוא מסוגל להבריז לנתניהו בדקה ה־90 בגלל חוק הגיוס או מתווה הכותל או הגיור או מה שביניהם. הוא עשה את זה ב־2015, אלא שאז הייתה לנתניהו אופציה: הוא אץ־רץ לבית היהודי, נתן לבנט את החינוך, לשקד את המשפטים, לאריאל את החקלאות ולבן־דהן את סגן שר הביטחון (כל זה על 8 מנדטים) ושרד. עכשיו, אין אופציות. בלי ליברמן נתניהו עומד על 60 מנדטים. זה עוד לא אומר שאין לו ממשלה. זה כן אומר, שגורלו בידיים של מי שמכיר אותו הכי טוב מכולם, כולל שרה. איווט עבד עם ביבי עוד לפני שנכנסה "הגברת" לחייו וחיינו. מה הוא זומם, המולדובני? הנחת העבודה היא שהוא תמיד זומם משהו. על הרקע הזה נתניהו לא ישן בשקט. הוא יירגע רק ברגע שהממשלה תושבע. לא דקה אחת קודם.
 

בינתיים, נקלע המרכז־שמאל הישראלי לדיכאון קיומי. זהו, נתניהו ניצח "ניצחון מוחץ" שלושה רמטכ"לים ושלושה כתבי אישום, האיש בלתי מנוצח, כל־יכול, אין עוד מלבדו. נדמה לי שיש כאן היסחפות קלה, אולי אפילו כבדה. נתניהו לא ניצח "ניצחון מוחץ". במנדטים, הוא השיג תיקו. בגושים הוא ניצח, כצפוי. אלא שהניצחון שלו השנה צנוע יותר מהניצחון שלו ב־2015. המספרים מדברים. גוש הימין ירד מ־67 מנדטים ל־65. המרכז־שמאל צמצם את הפער. יש עתיד, העבודה ומרצ שהשיגו בפעם הקודמת 40 מנדטים, גרפו בפעם הזו 45 מנדטים (בעיקר בזכות הקמת כחול לבן והצטרפותם של גנץ ואשכנזי). זה לא מספיק למהפך, אבל זה לא נוקאאוט של הצד השני. 
 

גם אם מוסיפים לנתניהו את כל הקולות האבודים (קרוב ל־300 אלף) של מפלגות המיוחסות לימין (הימין החדש, פייגלין וכו') מקבלים מספר נמוך יותר ממה שקיבל הגוש בפעם הקודמת. זאת ועוד: אם אחוז ההצבעה בקרב הערבים לא היה יורד דרמטית כפי שירד, והם היו מביאים שוב משהו כמו 13 מנדטים, הקרב בין הגושים היה קרוב לתיקו. בסוף, תמיד יהיו שם הערבים, בשביל נתניהו.
 

הכל תלוי בזווית הראייה: מהזווית של נתניהו, הוא הצליח לגבור על שלושה רמטכ"לים, על התקשורת, על החקירות וכתבי האישום, על שימוע מתקרב, על עדויות והמלצות ותמלילים ועדי מדינה ומה לא, כמעט לבד. הוא שוב עשה את זה, הוא שוב הצליח לשכנע ברגע האחרון את הבייס הימני להציל אותו. מהזווית הנגדית, זה נראה אחרת לגמרי: למרות המצב הכלכלי המשופר, המצב הביטחוני הלא־רע (טפו־טפו), למרות רמת החיים שעלתה והחיים הטובים של רוב הישראלים, ביבי לא הצליח לייצר יותר מתיקו מול כחול לבן, וגם זה רק בזכות העובדה ששתה את המחנה שלו. נתניהו לא הביא קול אחד מהצד השני. הוא פשוט ניקר בכבדם של שותפיו לגוש והשמיד לפחות שניים מהם, כדי לשרוד. 
 

זאת ועוד: הישראלים רואים בברית של נתניהו עם הנשיא דונלד טראמפ סוג של נכס אסטרטגי הרשום על שם ביבי בטאבו. ביבי ודונלד הם "פאוור קאפל" עוצמתי החיוני לביטחון המדינה. כך, לפחות, חשים מצביעי הימין. אז למה להפריע? למה לתקן מה שלא מקולקל? הם מתעלמים מכתבי האישום, מההתנהלות, מהנהנתנות החזירית, מהכרסום בדמוקרטיה. הם נהנים מנגינת התזמורת על סיפונה של הטיטאניק ולא מתעניינים אם מתחת למים משייטות בלאט צוללות עמוסות שוחד. במרכז־שמאל משוכנעים שהספינה הזו שטה במלוא הקיטור לעבר קרחון. בימין לא קונים את זה. כרגע הכל טוב, וזה הדבר היחיד שחשוב. הימין ניצח.

צילום: פלאש 90

 

העץ של בנט

אני מניח שרובם הגדול של קוראי הטור הזה מתנחמים במפלתם של נפתלי בנט ואיילת שקד. נחמת עניים. אצלי, הרגשות מעורבים. רוב האידיאולוגיה של שני אלה רחוקה ממני. יחד עם זאת, בכל רגע נתון אני מעדיף אותם על פני החרד"לים בבית היהודי. התודעה הדמוקרטית והממלכתית של בנט־שקד עמוקה בהרבה מזו של סמוטריץ' ומוטי יוגב, גם מזו של נתניהו הנוכחי. אף אחד מהם לא ישרוף את המועדון או ימכור את המדינה כדי לשרוד. תבוסתם היא טרגדיה אישית בלתי נתפסת של מי שהמריאו לגובה עצום כמעט בן לילה אבל לא ידעו מה לעשות שם ולא התכוננו לחמצן הדליל. הסיפור של בנט מזכיר קצת את החללית "בראשית". כגודל החלומות, כך עוצמת ההתרסקות. והכל בגלל חיישן קטן.
 

מדהים, אבל לפני שיצאו למהלך שריסק אותם, הם אפילו לא ערכו סקרים. הם התחילו להתעניין בז'אנר רק אחרי שיצאו לדרך. מומחה הסקרים שלהם היה עד המדינה שלמה (מומו) פילבר. הוא ניבא להם בין 6 ל־8 מנדטים, אולי אפילו יותר. פילבר טוען ששיטת הסקרים שלו היא פטנט מיוחד, סוד מסחרי כמוס. את הסוד הזה אף אחד לא רוצה לגלות עכשיו. התברר שמדובר בכישלון חרוץ.
 

חלק ממקורביהם של בנט ושקד כלל לא ידעו שהם עומדים לפרוש מהבית היהודי. אלה שידעו, הסתייגו. אלה שלא הסתייגו, נעלמו כעבור שבוע. התעוזה שאפיינה את בנט לאורך חייו ובמהלך הקריירה הפוליטית, היא שהרגה אותו. הוא שכח שלמעלה מ־90% מהסטארט־אפים מתרסקים. הוא התמכר לחשיבה מחוץ לקופסה וגילה באיחור שבפוליטיקה אין קופסה. יש רק גלגל וחייבים להישאר עליו בכל מחיר. הוא קפץ מהגלגל הזה בלי מצנח.
 

עד עכשיו הכל הסתדר לו. הלך לו קלף משוגע מהרגע הראשון: הניצחון המדהים על זבולון אורלב, ההשתלטות כמעט ללא קרב על הבית היהודי והמפד"ל ההיסטורית, 12 המנדטים בבחירות 2013, ברית האחים עם לפיד שהכניסה אותו לממשלה, ההתעמתות עם צה"ל והקבינט בצוק איתן, הקרב על המנהרות, כיבוש תיק המשפטים עבור איילת שקד אחרי בחירות 2015.
 

עם האוכל בא התיאבון. הזהירות פינתה את מקומה לזחיחות. ריחו המשכר של השלטון, הקרבה לתיק הביטחון, שיבשו את שיקול הדעת שלו. הברבור השחור הראשון היה אותו אולטימטום ילדותי שהגיש לנתניהו לאחר התפטרותו של ליברמן. האקדח שבו איים על ראש הממשלה היה חף מכדורים. ביבי ידע את זה, בנט ידע את זה, שקד ידעה את זה. ערב לפני ההתפטרות של ליברמן, התקשר בנט לשקד ואמר לה "תשמעי, הוא מתפטר מחר". שקד לא האמינה. "אתה הזוי, נפתלי", אמרה לו. "אני לא הזוי", ענה לה, "ישבתי איתו היום בישיבות, ראיתי איך הוא נראה, הסיפור בעזה גומר אותו. הוא הודיע על מסיבת עיתונאים מחר, ואני אומר לך שהוא מתפטר", אמר. "בחיים לא", אמרה שקד.
 

בנט צדק. זה גרם לשקד לאבד את הביטחון העצמי. הוא זיהה את התפטרות ליברמן, והיא לא. זה גרם לה לזרום עם האולטימטום לנתניהו, שהפך את שניהם לבדיחה. הם ירדו מהעץ בקושי, אבל לא למדו לקח. מולם כבר המתין העץ הבא. ממנו כבר לא הצליחו לרדת.


# # #
 

היחסים ביניהם כבר לא יהיו מה שהיו. מצד שני, גם לא נראה קטטה מתוקשרת. הם לא מתדרכים זה נגד זו. אבל הברית המיוחדת שנכרתה ביניהם מהימים והלילות הטרופים בלשכת נתניהו איננה עוד. שקד התנגדה גם למהלך האחרון של הפרישה מהבית היהודי. התנגדה, אבל לא הטילה וטו. היא הרגישה שמדובר בהימור כבד מדי. הוא לחץ. היא התלבטה. ביום שישי אמרה לו כן. בשבת הודיעה שלא. במוצאי שבת הוא הפעיל עליה לחץ כבד, עד שנשברה. דקה אחת אחרי זה הוא כבר זימן את מסיבת העיתונאים למחרת. היא לא הייתה מודעת לזה שהוא קופץ למים מיד. היא נאלצה לקפוץ איתו.
 

שקד יודעת שהיא חייבת את הקריירה שלה לבנט. הוא שכנע אותה ללכת לפוליטיקה. הוא שכנע אותה לא לשבור את הראש מול הלהביור של "הגברת" בליכוד ולצאת למיזם "הבית היהודי". הוא דחף אותה להיות יו"ר הסיעה בקדנציה הראשונה, אף על פי שחששה. הוא זה שאכף עליה את תיק המשפטים בקדנציה השנייה, אף שלא האמינה. עד עכשיו הוא סיפק לה את הסחורה. היא הרגישה חייבת. עכשיו החוב נפרע.
 

בנט הרגיש כלוא בבית היהודי. הרבנים הטריפו עליו את דעתו, הוא חש שהוא עושה שקר בנפשו. הוא לא הצליח להבין לעומק את נפש הציונות הדתית. לרגעים מסוימים, בהתחלה, נדמה היה שהוא הופך לרוקסטאר האולטימטיבי של המתנחלים. זה היה מקסם שווא. הוא גם לא הצליח לתרגם את עוצמתו הפוליטית לכלי עבודה. "אתה שר החינוך", אמר לו פעם אחד ממקורביו, "איך זה יכול להיות שכל ראשי הרשויות לא עולים אליך לרגל? גדעון סער, כשהיה שר החינוך, היה עושה הרמת כוסית לחג, היו באים 250 ראשי רשויות. ממרצ ועד בל"ד. אחר כך הם יודעים לתגמל אותך גם בבחירות. איך זה שאתה לא שם?", תהה. בנט באמת לא היה שם. הוא העדיף להתעסק בביטחון, בקבינט, במנהרות, בנושאים הלאומיים הגדולים. הוא הסתכל קדימה, אבל לא ראה את המוקשים שממתינים לו בצעד הבא. תכנן גדולות ונפל על הקטנות.
 

העובדה שבנט ושקד לא יהיו בקבינט הבא, של ממשלת נתניהו החמישית, לא משמחת אותי. בנט היה מאלה שמאתגרים את הקבינט. חושבים אחרת. לא מצדיעים באופן אוטומטי לגנרלים. הוא עצבן אותם, לפעמים גם הוציא אותם מדעתם, אבל זה עדיף על ציות מוחלט והתבטלות. שקד כנ"ל, ואפילו יותר. "בניגוד לתדמית הנצית והקשוחה שלה", אמר לי בכיר לשעבר בזרועות הביטחון, "בישיבות הקבינט היא הייתה עניינית, חכמה, שאלה שאלות מצוינות, הבינה עניין, אתגרה את המערכת". 
 

שקד הייתה גם שרת משפטים מצוינת. שרה שבאה לעבוד. היא מינתה שופטים שמרנים, אבל נדמה לי שזה לא הביא לקריסת בית המשפט העליון. אולי אפילו להפך. היא שרה שבאה לעבוד. חוללה רפורמות ומהפכות שמתעכבות שנים, חוקים חשובים שנתקעו עידנים, דאגה למגזרים החלשים (חרדים, אתיופים, בדואים), למדה את החומר לעומק וייצרה תפוקה ופריון שמייצרים בדרך כלל בשלוש קדנציות. היא התחבבה מאוד על עובדי המשרד, לא נקלעה לקטטות מיותרות, נתנה גיבוי למערכת ולא נסחפה לתוך מערבולות מיותרות. היא הפכה לחביבת התקשורת, גם הלא־ימנית, עם אין ספור שערי מגזין וראיונות, בלי לחשוש מכלום, עונה ביושר וכובשת לבבות. עכשיו כל זה מאחוריה. לפניה, המדבר הפוליטי. 
 

בניגוד לבנט, שיחזור להייטק ולא ימהר לחזור (לא בטוח שיש לו לאן), שקד תתפקד בסופו של דבר לליכוד. זה מה שרצתה לעשות מלכתחילה, אלמלא נפתלי. יכול להיות שבעתיד יתברר שהתבוסה הצורבת ב־2019 שחררה אותה מהמשקולת של נפתלי ואפשרה לה להמריא מחדש, ויכול להיות שלא.

להציל את כחלון

משה כחלון ניצל בעור שיניו. הוא שרד כי נלחם. הוא נאבק על כל קול. על כל מצביע. חרש את המדינה, פקד עשרות חוגי בית ואסיפות, מ־12 משתתפים ועד 1,200. כמו בנט, רק הפוך. לאורך כל הקמפיין הוא היה גבולי, מתנדנד מעל ומתחת לאחוז החסימה, מה שגרם לו לעבוד כמו מטורף. מה שקרה לו מזכיר קצת את המבצע להצלת שאול מופז ב־2013. "להציל את טוראי כחלון", צוחק אחד מאנשיו של שר האוצר. 
 

בניגוד לבנט־שקד ופייגלין, כחלון לא נמחק. מצד שני, מחלפותיו נגזזו. הוא לא לשון מאזניים, הוא לא רלוונטי. מי שתפס את מקומו זה ליברמן, עם בסך הכל מנדט אחד יותר. כחלון מתוסכל, אבל ממשיך לחייך. זה שאתה מסדר לאנשים שכר מינימום נורמלי, עוד לא אומר שיצביעו עבורך, אמר למי שאמר. זה שאתה עובד כמו חמור כדי שזוג צעיר יוכל לקנות דירה, עוד לא מבטיח לך מנדטים, קונן.
 

הוא מכחיש בתוקף את הפרסומים שלפיהם הוא מתכוון להתאחד עם הליכוד. תמשיכו להאמין לדוד ביטן, הוא אומר למי שאומר, זה לא היה ולא נברא. עזבתי את נתניהו לא כדי לחזור אליו. אין לו סיבה לעשות את זה כרגע. הוא ישתדל לקבל כמה שאפשר תמורת 4 המנדטים שלו. הוא עוד לא יודע כמה אפשר לקבל. חייו של שר האוצר הבא יהיו קשים בהרבה מהחיים המשוגעים שכחלון עשה באוצר. הוא יודע את זה. יכול להיות שירצה לשנות פאזה. תיק החוץ, למשל. למה לא? כחלון היה בקשר מצוין עם הפלסטינים ועם האמריקאים לאורך כל השנים האחרונות. הוא יוכל להיות איש המפתח בכל הקשור ל"דיל המאה". הוא יוכל לייצר לעצמו ממד חדש, בינלאומי, דיפלומטי. 
 

שלטון החוק? זה כבר גדול עליו. הוא מסרב להתחייב שיצביע נגד חסינות לנתניהו או ידרוש את התפטרותו אחרי הגשת כתב אישום. מבחינתו, נטל כבד הוסר מעל כתפיו. הוא כבר לא האיש שיעשה את ההבדל. לפחות בתחום הזה, הוא נושם לרווחה. שיחפשו לעצמם מגן אחר.

ברצינות, ביבי?

נתניהו נשא השבוע נאום נוסף נגד התקשורת. "פרשנים מאיימים עלי", הודיע. "זהו, אנחנו לא מפחדים יותר מהתקשורת", הכריז. כאילו עד עכשיו הוא פחד. לו יכולתי, הייתי אומר לנתניהו את הדברים הבאים: אדוני ראש הממשלה, לא נמאס לך? תגיד, אתה באמת רוצה שלא תהיה תקשורת חופשית בישראל? הרי אתה יודע את המשמעות של זה, נכון? כשאתה עוצם עיניים, או חולם בלילה, אתה באמת רואה מדינה שבה אין ביקורת על השלטון? אתה תרגיש טוב כשהעיתונאים יהיו משובטים על בסיס ריקלין, עם נגיעת ברדוגו קלה, קורטוב סג"ל ונשכנות בנוסח רני רהב? ברצינות, ביבי? עד לשם הגעת?
 

מה דעתך להגיע איתנו להסדרה? הרי עם חמאס אתה מגיע, לא? אז מה איתנו? המו"מ לא אמור להיות מורכב כמו זה שאתה מנהל עם חמאס. העיקרון הבסיסי פשוט: אתה תהיה ראש ממשלה (של כולם), אנחנו נמשיך להיות עיתונאים. אתה הרי לא באמת סופר אותנו. אתה יודע מצוין שהבייס שלך מתעב אותנו וכל מה שאנחנו חושפים או כותבים עליך רק מועיל לך אלקטורלית. אתה ממנף אותנו, עושה עלינו סיבוב, מנצל אותנו ניצול ציני. בעיקר בקמפיינים. 
 

גם הנאום שלך השבוע, בעקבות אמירות לא מוצלחות של שני עיתונאים, היה סיבוב בנוסח הזה. יכול להיות שאותך זה משעשע. אותנו קצת פחות. כי חוץ מהפוליטיקה, זה גם מסוכן. אתה מביא להגברת השנאה והתיעוב כלפי מי שאמורים להיות כלבי השמירה של הדמוקרטיה, בקרב השכבות שתומכות בך. השנאה הזו עלולה להיגמר רע. הרי כבר היית בסרט הזה, לא? אתה באמת רוצה הצגה שנייה?

המרוץ לביקורת

מבקר המדינה השופט יוסף שפירא מסיים בקרוב מאוד את הקדנציה. מאחורי הקלעים מתנהל כבר קרב על התפקיד הנכסף. נתניהו מתכוון להדק את אחיזתו על המשרה הזו. בפעם הקודמת לא סייעה העובדה שהמבקר נאלץ לעבור אודישנים מדוקדקים, כולל אחד בבלפור, לפני שמונה. לקח לו זמן, אבל בסופו של דבר הוא הבין את התפקיד וביצע את עבודתו.
 

שופטים לא מעטים לוטשים עיניהם למשרד המבקר. אחד מהם, יעקב טירקל, התראיין ביום חמישי בכאן והודיע שרק ראש הממשלה יחליט אם להמשיך לכהן בתפקיד גם אחרי שיוגש נגדו כתב אישום. נדמה לי שזו עמדת מוצא לא רעה במרוץ לתפקיד. שם נוסף שנשמע מתחת לרדאר הוא ניצב בדימוס יעקב בורובסקי. בזמנו, פורסם כי בורובסקי שיגר למשפחת שרון מסרים סודיים כשהתמודד על תפקיד מפכ"ל המשטרה. באותם ימים היו חקירות נגד שרון ובניו (בניגוד לתזה ש"לא ביבי, לא חוקרים") ומסריו של בורובסקי היו אמורים להפיג את החששות, לכאורה. אלא שבסופו של דבר, זה לא הסתייע. בורובסקי הוא לא מהמתייאשים. אם ישכנע את בלפור, יהפוך למועמד מוביל.
 

bencaspit5@gmail.com