שישה ילדים בני 12 יצאו בחמישה לעשר בבוקר לחצר שמאחורי הבית כדי לשרוף לחם, רגע לפני שנכנס החג. שלושה מהם שרפו לעצמם על הדרך גם את הסנדוויץ' עם הגבינה הצהובה שההורים השאירו להם לצהריים, כי אי אפשר לאכול ארוחה כבדה מדי לפני הסדר. "אבל זה חמץ", הם אמרו לאמא, והיא ענתה, "זה בסדר. שעתיים לפני עוד מותר לאכול". החטא הכי גדול מבחינתה היה שהבן החמוד והשמנמן שלה לא יטעם מהמנות של חמש הדודות שלו. תקרית משפחתית שאי אפשר לגשר עליה, ובין כה וכה מערכת היחסים בתוך המשפחה לא מי יודע מה, אז עכשיו להרוס את מה שנותר בגלל ילד בגיל ההתבגרות שלא יכול לעמוד בפני השניצלים? 

מדורה בינונית, שש כיכרות לחם טריות שעדיין נותר בהן הריח מהמאפייה, וג'ריקן ענק של מים שאמא של הדס ציידה אותנו בו כדי שלא נשרוף את כל הגינה. זה כל מה שהיינו צריכים. היו שם גם אליהו ומייקל שידעו לברך על ביעור החמץ ואני שעמדתי מהצד ולא הבנתי מה רוצים ממני, אבל שיתפתי פעולה, כי זה נחמד להיות חלק ממשהו, גם אם אין לך שמץ של מושג למה זה טוב. 

חיכיתי לביעור החמץ הזה כל השנה. מסוכות היינו מתחילים לתכנן אותו לפרטי פרטים בסוכה השכונתית הכשרה למהדרין: מי מביא מה, מה אוכלים לפני, איפה משחקים אחרי, ובעיקר היינו מתפללים שאמא של הדס תשכח לבוא עם הג'ריקן של המים ואז אולי תהיה לנו מדורה ענקית חודשיים לפני ל"ג בעומר.

נתתי ביס במצה עם שוקולד, ומייקל, רגע לפני שאמר "בורא פרי ביעור החמץ" או מה שזה לא יהיה, נזף בי שזה בכלל לא כשר אם אני אוכלת אותה לפני שנכנס החג. לי לא היה אכפת ואפילו לא הגבתי. דקה אחר כך הוא נתן לי כיף כאילו כלום. ככה זה כשילדים, יכולה להיות חברות טובה גם עם מי שרחוק ממך בדעותיך שנות אור. בשבילו, ואולי למען האמת בעיקר בשבילי, אמרתי אמן במקומות הנכונים והרגשתי שעשיתי מצווה עבור כל המשפחה שלי. אם לא יועיל לפחות לא יזיק. 

אחר הצהריים נסענו לדודה שלי שגרה ברמת השרון ולקחנו שלושה אוטובוסים מחולון. הנסיעה שנדמתה לי כארוכה בימי חיי הייתה באוטובוס השלישי, קו 48, שהיה עמוס באנשים עם סלים שהסתכלו עלי הקטנה והצנומה שיושבת במושב במבט של: ילדה, זה לא מקומך לשבת, את יכולה לעמוד. למזלי הקאתי עליהם שלוש דקות אחר כך. לפעמים אני חושבת שהבחילות בנסיעות בילדותי היו מעין מנגנון הגנה ששמר עלי מהעולם שבחוץ, מאנשים שדחפו את האף שלהם למה שאני עושה או לא עושה. השענתי את הראש על חלון האוטובוס כמו שתמיד הייתי עושה כשהייתי נוסעת עם ההורים באוטובוסים מלאים, וממש לא רציתי שאיזו אישה עם מוסר תטיף לי שאני צריכה לקום בשביל מישהו. אני לא מרגישה טוב אף פעם. מותר לי. 

***

אין ערב פסח ב־30 השנים האחרונות שאני לא נזכרת בו בתקופה ההיא, אף על פי שבזמן אמת ממש רציתי להיות כבר גדולה ולגמור עם השיט הזה של הילדות. 30 שנה אחרי ואני עדיין אוכלת מצות, רק לא מבערת חמץ. אולי כי אין לי עם מי לשחק אחר כך מחבואים, אין מי שינזוף בי על אכילת "לא כשר" וגם ייתן לי כיף אחרי כאילו כלום לא קרה. 

התנתקתי מכל מה שקשור לפסח במובן המסורתי וגם במובן המשפחתי (כי למי יש כוח). עבורי זה סתם עוד חג שאוכלים בו שאריות במשך שבוע ופוגשים אנשים שלא רואים שנים. אומנם אני מוצאת את עצמי עדיין מאחלת חג שמח ועונה אמן אם מישהו מברך אותי ככה באופן אקראי, אבל רק מתוך מחשבה שאם זה לא יועיל זה גם לא יזיק. 

השנה לא יכול היה להיות עיתוי נפלא יותר לחג. שבוע אחרי הבחירות, ואין כמעט מישהו שזוכר שאי פעם בחייו התלונן על פסח באופן כללי, ועל כך שלוח השנה דפק אותנו והוא נופל בדיוק על סוף שבוע. מאורעות השבועות האחרונים זרקו אותי אחורה, לתקופה שבה כולנו גרנו באותה שכונה שלא ייצגה אף אחד ושום דבר. החבורה שלנו כילדים הייתה מורכבת מכל העדות, מכל המעמדות, מכל גוני הקשת הדתית־חילונית ומכל הגילים. לא יכולתי להתעלם מכך שכיום בסביבתי כולם דומים לי בצורה כזו או אחרת. אני עדיין תוהה אם זו ברירת המחדל של כולנו כשאנחנו מתבגרים, כי אין לנו כוח להתווכח, אין לנו סבלנות לנסות להבין אף אחד, ובעיקר אין לנו כוח להקשיב. כך או כך, זה ללא ספק הפסד עצום של כולנו.