רעיון חדש מוצא אוהדים: להגביל את סקרי הבחירות. כמה מהאוהדים הללו, כמו פרופ׳ גבי וימן מאוניברסיטת חיפה, קפצו על העגלה עוד טרם הבחירות. וימן קבל על כך ש״כל אחד יכול להקים מכון סקרים ולהיות סוקר״. כמה מהאוהדים, כמו העיתונאי עמית סגל, עלו על העגלה לאחר הבחירות. בטורו ב”ידיעות אחרונות” הציע סגל לקבוע בחקיקה ״חודש ללא סקרים״, לא פחות. נימוקו: ״הנזק בפרסום רב על התועלת״. 
 

שלושה טיעונים עיקריים משמשים את אוהדיו של רעיון העוועים הזה, ומשלושה טיעונים נגדו הם מתעלמים. למה למנוע? כי הסקרים לא מנבאים היטב את תוצאות הבחירות, כי הסקרים מרדדים את השיח הפוליטי, כי הסקרים מטים את דעת הקהל. למה לא למנוע? כי אף אחד לא מכריח אתכם להשתמש בסקרים, כי הסקרים הם כלי יעיל יותר מכל אפשרות אחרת, כי מה פתאום להגביל את הזכות לשאול שאלות.
 

נתחיל בטיעוני הבעד. הסקרים לא מנבאים היטב את תוצאות הבחירות? איך בדיוק נבדקה הטענה הזו? אני מציע טענה הפוכה: הסקרים הם המנבא המוצלח ביותר של תוצאות הבחירות. לא מושלם. רחוק ממושלם. אבל סביר למדי. מי שעקב אחריהם בחודשים האחרונים בעין ביקורתית לא הופתע מהתוצאה הכללית: ניצחון הימין. מי שעקב אחריהם בחודשים האחרונים בעין ביקורתית לא הופתע מהתופעה המשמעותית: יציבות הליכוד. 
 

ועוד טענה: הסקרים מרדדים את השיח. זו טענה נכונה, כמובן. מי שעוד מרדד את השיח הם פייסבוק, משדרי חדשות בערוצים המסחריים, שלטי חוצות ודיונים בבתי קפה. האם נאסור גם על כל אלה? והנה עוד טענה: הסקרים מטים את דעת הקהל. זו טענת הבל. סקרים מטים את דעת הקהל בצורה אחת, מניעתם תטה את דעת הקהל בצורה אחרת. 

 תוצאות מדגם ערוץ 12. צילום מסך תוצאות מדגם ערוץ 12. צילום מסך

 

נסביר באמצעות דוגמה: אם לא היו סקרים, מצביעי העבודה לא היו יודעים שכחול לבן צוברת בוחרים, ולכם לא יכלו להחליט לנטוש אותה ברגע האחרון ולהצביע לגנץ. מה היה רצון הבוחרים הללו? הם רצו להצביע למפלגה שיש לה סיכוי גדול יותר להגיע לשלטון. הסקרים אפשרו להם לקבל החלטה כזאת. אם לא היו סקרים, הבוחרים היו מצביעים לאבי גבאי, ומגלים בדיעבד שבזבזו את קולם על המפלגה שיש לה דווקא פחות סיכוי להגיע לשלטון, מה שמעביר אותנו לטיעוני הנגד. על אחד כבר דיברנו. הסקרים אולי לא מדויקים, אבל הם עדיין יותר מדויקים מכל כלי אחר.

כמו חיסונים נגד שפעת, או טיפולי הפריה, שהמדינה מממנת בנדיבות אף על פי שלא כולם משיגים את יעדם. והנה הטיעון השני: אף אחד לא מכריח אף אחד לערוך או לקרוא סקרים. מי מכריח את וימן? מי מכריח את סגל? שני החברים האלה, וכל מי שמסכימים איתם, בעצם מבקשים דבר די משונה: הם מבקשים מהמדינה לאסור משהו שכל אחד מוזמן לאסור על עצמו. כמו לבקש מהמדינה לאסור על קריאת ספרים גרועים, כי אחרת נתפתה לקרוא, או לבקש מהמדינה לאסור על השמעת מוזיקה סתמית, כי אחרת אנחנו עלולים לשמוע. 
 

אבל טיעון המחץ נגד הגבלה על סקרים הוא טיעון עקרוני. נציג אותו כשאלה: איך ייתכן שפרופסור – חסיד החופש האקדמי – ועיתונאי – חסיד חופש הפרסום – חוברים למחנה המבקש למנוע פעולה שמהותה חופש ביטוי? איך ייתכן שהם מבקשים למנוע מאזרחים את החופש לשאול שאלות ולפרסם את התשובות. כן, זה מה שעושים סוקרים. שואלים שאלות ומפרסמים את התשובות. 
 

הקריאה למדינה לאסור על פעולה כזאת היא לא סתם טיפשית, היא מסוכנת. היא מסוכנת כי נובעת ממנה אפשרות מפתה לא פחות: למנוע גם את פרסום התובנות של פרופסורים ופרשנים. שהרי גם במקרה שלהם (וזו אינה טענה אישית נגד וימן או סגל), לפעמים הנזק עולה על התועלת.