"אבא", פנה אלי הילד בן ה־5 כשישבנו בסלון וצפינו יחד באחד מערוצי הילדים, "תגיד, למה החלטת להיכנס לטלוויזיה? בגלל שרצית שאנשים יגידו לך ׳ליאור דיין׳ ויצטלמו איתך ויחייכו אליך כל הזמן? בגלל זה אמרת שאתה רוצה להיכנס לטלוויזיה?".
 

נשבע לכם שזה מה שהילד שאל. זו הייתה שאלה חדה מדי, מדויקת מדי, שתפסה אותי לא מוכן. "אני יכול לחזור אליך עם תשובה עוד כמה ימים?", שאלתי אותו. והוא כבר עבר לשאלה נוספת: "אבא, למה ההורים של באטמן לא בטלוויזיה ורק באטמן לבד? איפה הם? למה הם לא בטלוויזיה?".
 

"אולי הם סרבני חשיפה", אמרתי. "מה זה סרבני חשיפה?", שאל אותי הילד. הבנתי שאני הולך ומסתבך וידעתי שעלי להסיט את נושא השיחה והצעתי לילד ללכת לשחק בגן השעשועים (כולל הבטחה לכך שאעלה איתו על הקרוסלה) - שזו הצעה שהוא לעולם לא מסרב לה.

כבר שנים מדברים על דור צעיר שגדל כאן, שחלומו הגדול הוא "להיות מפורסם". זה לא חדש, ודובר על כך רבות. על כך ש"סלב" הפך לסוג של יעד קדוש בקרב הדור הצעיר שמקדש את הקרדשיאניזם ומתפלל את תפילת הסטורי והסלפי מדי יום ביומו. על כך ש"סלב" הפך למקצוע אף על פי שמדובר במשהו כוללני, אמורפי משהו, שאי אפשר להגדיר בדיוק מהו בפועל ומהי בעצם עבודתו של הסלב.

הדור שלא ידע את האלמוניות, הדור שלא ידע את יוסף אבל בהחלט יודע ועוקב אחרי יאנה יוסף. הדור שמתייחס למדורי רכילות כאל כתבי קודש ונביאיו נמדדים בכמות העוקבים ברשתות החברתיות וביכולת להגיד בחיוך "היי גיא". שנאמר "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ", ובאחרית הארץ הייתה תוהו ובוהו, ורוח אלוהים מרחפת על פני המחשוף של אביבית בר זוהר והסיליקון נשפך על פני תהום, cc325 בכל צד, ואביבית עושה איזה קמפיין חדש למוצר קוסמטי כלשהו ומסבירה לכתב של ynet שהגיע לסט הצילומים ש"אני מתרגשת כי הפרצוף שלי יהיה בכל מקום". כלומר, זה בכלל לא חשוב מדוע הפרצוף שלה יהיה בכל מקום, העיקר שיהיה.

"היי גיא". צילום: גיא כושי ויריב פיין


ההצהרה הזו היא כל כך אווילית, מכיוון שעקרונית גם אם למשל תיחטף על ידי חמאס פרצופך יהיה בכל מקום, אבל אני לא משוכנע שזה יהיה כל כך מרגש בשבילך. לחלופין, גם אם תגיע לרשימת עשרת האנשים המבוקשים ביותר על ידי ה–CIA, פרצופך יהיה בכל מקום וגם זה, אני די בטוח, לא יהיה כזה מרגש.

יצא לי לחשוב לא מעט על השאלה המדהימה בפשטותה של בני, מדוע רציתי להיכנס לטלוויזיה, ואני חושב שאולי באמת באיזשהו שלב, בהתחלה, הייתי סבור שאולי אם אהיה מפורסם, אהיה מאושר או לפחות ארגיש טוב יותר עם עצמי. אבל האמת - אותה גיליתי רק לאחר שהצלחתי, במידת מה, לזכות בתואר "ידוען" - שגם אם ניגשים אלי ברחוב אנשים וזורקים לעברי מילים יפות ומפרגנות, עדיין אני סוחב עמי שנאה עצמית וחוסר סיפוק עקרוני מהכל. 

לא שיש לי משהו נגד פרסום חלילה, אינני עושה זאת בכפייה, אבל אפשר לסכם את עצם הקיום כ"סלב" במילה "נחמד". אבל גם לשוט באבוב בנהר הירדן זה נחמד. האם מאחורי זה מסתתרת הבטחה גדולה? לא ממש. הבעיה היא שמדורי הרכילות והרשתות החברתיות גורמים לזה להיראות משתלם. אבל בפועל אפשר לדבר על זה ברמה המתמטית - הפרסום יגדיל לך באזור ה–20% את היקף ההצלחה בקרב המין הנשי, תקבל הנחה של 10% באחת מרשתות האופנה, מדי פעם יצטלמו איתך ומאגר תשומת הלב שלך יתמלא, אבל רוב הזמן זה פשוט לא משנה שום דבר. מעפר באת ולעפר תשוב. עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ הסלפי והפריים–טיים.