את חירותי: בימינו קשה לדון במושג חירות בלי להישמע כמו פלצן־על. פילוסופים, נביאים וכוכבי ניו אייג' מלהטטים כבר שנים על חשבונה של החירות, ועושים קופות וקריירות על גבה בלי שום נקיפות מצפון ועם שלל מניפולציות משומנות היטב. מסכנה. נשחקה עד דק. ראשים נערפו בסיטונות בצרפת בטענה של דבקות בה, אחים ללאום קרעו זה את זה בוויכוחים פרשניים שהפכו לאלימים, כשהעלו שאלות בדבר משמעותה וגבולותיה בארצות הברית - וגם אנחנו הקזנו דם ועמדנו איתן בנחיתות מספרית מול מדינות אויב על מנת שנוכל ליהנות ממנה לדורי דורות ולנשום אוויר נטול פחד.
 
אחרי הפתיחה ההיסטורית המפוצצת נדלג למישור האישי, כי בסוף, עם כל הכבוד למדינה ולמשק כנפי ההיסטוריה בעלי המשקל הכבד, החיים שלנו מורכבים מפיסות קטנות של חופש. החלטות יומיומיות שאנחנו מאפשרים לעצמנו לבצע בהתאם לתחושת השחרור הזעירה שלנו, שמשתנה מאדם אחד לאחר. אלי זה הגיע בשלב מאוחר בחיים, ולמרות הניסיונות - החירות שלי רחוקה מלהיות מלאה.
 
עם זאת, ככל שבגרתי למדתי כלל מפתח בעניין: כדי לממש עצמאות אישית חובה לשים פס. חד־משמעית. לא לספור את הכבלים החיצוניים שמגבילים אותנו נון סטופ. לדלג באלגנטיות על חוקים, מסורת חברתית, קנאים, מבקרים, צרי עין ומצקצקים בדרך. מדובר במטלה סבוכה.
 

קשה להישיר מבט לעבר אותם גורמים ולומר שכך צריך לעשות כשהמערכים מסביב מייצרים מתווה שמטרתו שלילת חירותנו וניצול החששות שמציפים אותנו, לטובת השתקתנו. חירות, כשם שאמר השחקן מל גיבסון בקולו הרועם כוויליאם וולאס הלוחם הסקוטי בן המאה ה–13, אינה מוענקת אלא נלקחת. או שאולי קרא כך ג'ון סנואו ב"משחקי הכס" לפני אחד הקרבות המפוארים שניהל למען מטרה נעלה. במחשבה שלישית, ייתכן שאת הדברים כרז בזעם קנת בראנה באפוס שייקספרי עוצר נשימה.

נלחם עבור החופש. צילום באדיבות "יס"

 
לפני שאאבד את קו המחשבה בין ים של מלל מלא פאתוס, אציין שהנמשל הוא שהחופש נקנה בייסורים, בכוח הזרוע ובעקשנות ואיננו ניתן ללא מאמץ. אחרי סבל ותסכול רב למדתי לא לפחד, לא להתכווץ ולהעז. "המעז מנצח", טוענים בסיירת מטכ"ל. וזו מעל הכל החירות האמיתית. היכולת לנסות את מה שהלב מבקש לממש. גם אם היעד הסופי לא נכבש ולא ייכבש. חיי שעבוד הם לא רק שלשלאות כבדות משקל, הם גם הוויתור התבוסתני על הניסיון והשאיפות הכמוסות שלנו. ויתור שמקורו בפחד שהוטבע בנו. בקיצור, בתום החג, הקניות והארוחות למיניהן הסתערו על הפסגה שתמיד חלמתם לכבוש. במקרה הכי גרוע תיכשלו. 
ואם עייפתם ממצות, ודאי תמצאו נחמה בהערה הבאה: תמצית הישראליות, לפחות לרגעים אלו של קצה החג, באה לידי ביטוי בדרישת הרשויות לאסור מכירת חמץ בפסח. לשון חוק חג המצות: "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה". האיסור אינו חל באזור שרוב תושביו אינם יהודים ומרבית בתי העסק אינם יהודיים.
 
השבוע הגעתי למסעדה שבה לא ממש מקפידים על דיני הכשרות. האורחים שם יכולים לזלול, אם חשקה נפשם, בשרצים מכל הסוגים והמינים. חזרזירים צלויים מעטרים צלחות ענק במקום, וחלב ובשר מונחים שם זה לצד זה על אותו סרוויס. סדום ועמורה של ממש. אקספרס לגיהינום. ועדיין, אחרי כל החטאים הללו, אם יבקש לקוח מבעל הבית רבע פיתה בשביל להוריד את האוכל בקלות - הוא ייענה בשלילה בשל העניין שהוזכר לעיל. כששאלתי את אחת המנהלות במוסד המכובד לפשרו של הדבר המוזר הזה, גלגלה עיניים ומשכה כתפיים בלי לתת תשובה ורק ציינה, כשפחד הפקחים ניכר בפניה, שעבירה על הדרישה הזו עלולה לגרור קנס כבד.
 
עד כדי כך הוחדרה לתודעתנו חומרת העניין והבושה, שדווח לי על תופעה קיצונית אף יותר: סועדים מגיעים למסעדה, מזמינים קלמארי ומבררים אם הציפוי המטוגן של הטריפה נעשה בחמץ או בפירור מסוג תחליפי הכשר לפסח (זה לא בדיוני, אגב). ומה בכל זאת יעשה אדם שהוא ושכניו חילוניים גמורים הסוגדים לבודהה וחפצים בלחם, בורקס או מאפה מהסוג המוחרם? יתניעו הפושעים את רכבם, ייסעו ליישוב ערבי קרוב ויאכלו בנחת את שנאסר עליהם באזורים אחרים.
 
נוסיף לכך את בדיקות החמץ ברמת ה־CIA שעושים בכניסה לחלק מבתי החולים בישראל, ונגיע למסקנה: יהודים, היזהרו במה שתאכלו בימים הקרובים, כי במדרג העבירות עדיף שתכניסו לקיבתכם שרימפס בחמאה ובשר פיגולים עם גבינה, על פני פיסת בגט תמימה אחת בחול המועד.