הצנזור הראשי: כמה ימים לפני הבחירות הסתובב ברשת סרטון ישן של "החמישייה הקאמרית" בכיכובה של קרן מור, שבו היא נושאת מונולוג לקראת הבחירות של 1995. הנושא של המערכון - שאין סיכוי שאצטט את כולו ולאו דווקא מפני שאיני זוכר אותו - הוא התארגנות חדשה בשמאל, שהבין שהיתרון היחסי היחיד שנותר לו הוא שכל היפות אצלו (המונח המדויק אינו "יפות", אלא המילה שמתחילה בכ', שהייתה אז לגיטימית). כל מה שעל "היפות" מהשמאל לעשות הוא לחפש מתלבטים ולעשות איתם סקס (גם כאן הביטוי שנבחר בתסריט הוא מפורש יותר) כדי לגרום להם להצביע למחנה שלהם.
 
צפיתי בסרטון הזה כמה פעמים - ולא רק משום שקרן מור הצעירה הייתה שווה אז לפחות מנדט מקולות החיילים - וכמעט בכיתי. לא בגלל ביבי ולא בגלל גנץ, אלא בגלל העובדה שאת הסרטון ההוא ששודר אז בערוץ הממלכתי היו משדרים כיום בשידור חוזר אולי באחד מערוצי ההומור הייעודיים. להפיק גרסה עדכנית שלו או משהו דומה לכך - לא הייתם מקבלים רשות אפילו בדיגיטל.
בואו נשאיר את קרן מור הצעירה בבחירות 1995 ונדלג לרמת הגולן של 2019. כשעבדכם הנאמן גורר את המאה פלוס־פלוס קילוגרמים שלו במעלה נחל אל־על. הטיפוס אינו משימה קלילה גם לצעיר, אבל לגבר שביום טוב רואה את החמש-אפס ולא מהצד של הוואי (הדימוי כשלעצמו כבר מסגיר את גילו-גילי), מדובר במשימה שמלווה בפסקול שנשמע כאילו אני מנסה לגרום לסובבים אותי להצביע עלי ולקרוא בהתרגשות: "7040014 זה הוא!".
 

מתוך מאבקי הצודק על מעט החמצן שבריאותי, רק בחנייה נפל לי האסימון (טוב, אני באמת חייב להפסיק עם הדימויים הארכאיים): כמעט כל מי שפגשתי בדרך אל הנחל וממנו היו משפחות של דתיים לאומיים. כאן אהיה חייב להכליל, לא בטרם אודה מראש שאני מכליל מחנה גדול שיש בו מספר זרמים, מנשים מאריכות שרוולים (שאלו את החבר הדתי שלכם) ועד לגברים שעין אנוש תתקשה לאתר את הכיפת־בנט שעל ראשם. בכל מקרה, מדובר במשפחות עם שישה-שבעה־שמונה ילדים, ואני ממשיך בהכללות.
 
יש בי הערכה גדולה לציבור הדתי־לאומי. אני יכול לפרוט אותה לשיעור ההתנדבות ליחידות הקרביות, אני יכול להזכיר את הלהט האמוני שבו הם מיישבים את הארץ, אני יכול לדבר על התנדבות אזרחית בהיקפים חריגים ביחס לממוצע הארצי - לבי לא גס בכל אלה, אבל אלך ישר לשורה התחתונה: אני מת על זה שהחבר'ה האלה (שוב, בהכללה), אוהבים את ארץ ישראל בכל מאודם. אולי זו הסיבה שהם היו רוב המטיילים בנחל באותו בוקר אביבי. 

סותמים פיות - החמישייה הקאמרית. צילום: יוסי אלוני

 
ואף שמדובר באחי היקרים, הייתי מוטרד. "עזוב את הבחירות האלה", אמרתי לחבר מאחד הקיבוצים בגולן שבחצרו התנענו את המנגל. "תחשוב מה תעשה הדמוגרפיה הזאת לבחירות של 2034, נניח". לגמנו יין בשלווה בעוד האנטרקוט נצרב על האש. "אין שמחה אלא בבשר ויין", ציטטתי מהתלמוד, וההוא צחק: "נו אחי, אני רואה שאתה כבר מוכן". 
 
"אבל מה יהיה אם הם ירצו את מה שהם מכנים 'פרהסיה יהודית'?", הקשיתי. "הרי הם יהיו הרוב ויוכלו לדרוש זאת באופן הכי דמוקרטי שיש. מה יהיה אז? יאסרו לפתוח עסקים בשבת גם בתל אביב, לנסוע, ללכת לקולנוע, לערוך מופעים?". "עזוב אותך, אחי", אמר לי ההוא, "איך היין? תותח הגבי הזה, נכון?" (הוא לא התכוון לאשכנזי, אלא לגבי סדן, שאת היין שלו שמכונה "גרשון" לגמנו בשקיקה). ואחר כך הוסיף: "אז תצביע פייגלין, אולי הוא יפריד את הדת מהמדינה". צחקנו ועברנו מיין לוויסקי.
 
בסוף יצאתי אהבל. נכון, 5 מנדטים היו לגמל מרובה הדבשות שנקרא "איחוד מפלגות הימין", אבל גם כאשר מוסיפים למניין לפחות מחצית מהמנדטים האבודים של שקד ובנט, מגלים שרוב הציבור הדתי־לאומי לא מצביע לפי הכיפה שעל ראשו אלא לפי תפיסת עולם רחבה יותר. כן, הלהט הסמוטריצ'י צריך להטריד כל ליברל, וגם דרישות החרדים, אבל בסופו של דבר למרות הזעזוע המדומה מאיזו חגיגה בראש העין, שבה התקיימה הפרדה בין בנות לבנים, מתברר שלאף אחד לא דחוף להתערב בחירות הפרט שלי.
בעצם, רגע, שכחתי לגמרי מהסרטון ההוא עם קרן מור. ובכן, מעבר לתדהמה עד כמה סאטירה בת 24 שנים נותרה רלוונטית, הסיבה לכך שהסרטון הזה לא היה משודר כיום אינה קשורה לחובשי הכיפות אלא לאבירי הפוליטיקלי קורקט, לנעלבים ברשתות החברתיות, למי שתענה לכל בדיחה (מוצלחת יותר או פחות) על אודות היחסים בין המינים בנאום ארוך ומתחסד על מיזוגיניה, נאום שלהטו יגבר ביחס הפוך למצב הזוגיות בחייה. או אם לתמצת את הפסקה האחרונה למשפט אחד: זה לגיטימי לפחד מסמוטריץ', אבל בואו לא נשכח מי באמת מטיל פה צנזורה ומסרס את חופש הביטוי.