העובדה שהתחוללה השבוע סערה בעקבות דברים שאמר מגיש הטלוויזיה אברי גלעד על הסיכוי שגורמים אסלאמיים עומדים מאחורי השריפה בנוטרדאם, ממחישה כשלעצמה את עומק משבר החירות שבו אנחנו נמצאים. דווקא בחג הזה מסתמן איום כבד על החופש שלנו בארץ הקודש ובכל רחבי העולם המערבי, הנאור לכאורה. מדובר בניסיון דיכוי נוקשה ואכזרי - דיכוי המחשבה והביטוי, דיכוי היצירה והמעשה. ולמרבה האבסורד, הוא בוקע דווקא מהחוגים המכונים ליברליים ודמוקרטיים, המתקדמים לכאורה. 
מאז המאה ה־18 זוהו הרעיונות הליברליים עם פתיחות מחשבתית למגוון דעות, סובלנות לעמדות שמרגיזות אותך, שוק חופשי וכיבוד היוזמה הפרטית. עם השנים אומצה הנחת יסוד שלפיה החירות היא חלק בלתי נפרד מהמשטר הדמוקרטי. כי הדמוקרטיה היא שמקנה סובלנות למחשבות ולמעשים השונים משלנו. שנים ארוכות שורטט העולם החופשי רק בתוך הדמוקרטיות המערביות, להבדיל מהיקום הקומוניסטי־סוציאליסטי שמעבר למסך הברזל, שלא לדבר על עולמות אפלים עוד יותר.

אלא שבשנים האחרונות נתונות חברות המוגדרות כדמוקרטיות וליברליות תחת דיכוי, סובלות ממצוקת חירות גוברת. אבל בניגוד לדיקטטורות הקלאסיות, סוכני הדיכוי החדשים הם כבר לא השלטון או הכנסייה, מי שבפני עצמם הפכו לא פעם לנרדפים. עכשיו ישנם גורמים חדשים שמסמנים את גזרת המותר והאסור. הם שולטים באמצעי התקשורת, בעולם הסרטים ובאוניברסיטאות, ומקבעים נורמות נוקשות ואכזריות. אלו מכונות לעתים "פוליטיקלי קורקט" או "לא יעלה על הדעת", ומי שמעז לחרוג מהן נתון תחת סנקציות חמורות לא פחות מאלו של חשכת ימי הביניים. 
השליטים החדשים דנים ומחסלים את מי שמעז לחרוג מהשורה בהרף כמה פוסטים בפייסבוק. הם מעמידים לדין, שופטים ומשמידים במעמד צד אחד את הכופרים, ללא מראית עין של משפטי ראווה נוסח סטלין. הרשתות החברתיות והמדיה הציבורית זימנו לאינקוויזיטורים החדשים כלים אדירי עוצמה, רצחניים. 
אברי גלעד מסתבך זה זמן מה עם העולם הנאור של קובעי העתים. איך הוא מעז. הרי לא יעלה על הדעת להשמיע עמדות המטילות ספק באסלאם ומעלות חשד שמי מבניו הוא האחראי גם להצתת כנסיית הדגל של צרפת, אחת מסמלי הציוויליזציה האירופית. איך אפשר לבטא רעיון כל כך תלוש, כל כך מנותק מהמציאות. הרי אין שום קשר בין מוסלמים לבין תקיפת כנסיות, רצח חפים מפשע וניסיון להשמיד נכסי צאן ברזל של העולם המערבי. ומה שקרה השבוע בסרי לנקה כמובן לא שייך. 
ואיך הוא מעלה על הדעת ששלטונות אירופיים יסתירו מהציבור מידע המטיל צל כבד על מוסלמים, לא כל שכן מסתננים ערבים. העובדה שזה בדיוק מה שעושים בשוודיה, גרמניה ודומותיהן, ממש לא רלוונטית. לא יעלה על הדעת להשמיע רעיונות נגד האסלאם והמוסלמים, נקודה.   
# # #
הביקורת נגד הדברים הישירים, הפשוטים והמבוססים של גלעד מהווה המחשה להיפוך המושגי של המדכאים החדשים. נושאי שם הליברליזם והנאורות הפכו למי שלא מסוגלים לסבול כל דעה שונה משלהם. הם לא מעלים על דעתם להפעיל את המחשבה ולהסיק מסקנות שלא מסתדרות עם הדוגמה שלהם, וממילא הם אוסרים על חופש הביטוי והמחשבה. בכוח האדיר המוקנה להם הם מצליחים לגרום לרוב הציבור להתבטא רק על פי הקודים המדויקים שהם מכתיבים.
דוגמה נוספת להיפוך הכוזב של כוחות הקדמה הליברלית ניתנה השבוע מעבר לאוקיינוס, על ידי הפוליטיקאי היהודי המתקדם, ברני סנדרס. סנדרס, שאפילו נמנה עם המפלגה "הדמוקרטית", כינה את ממשלת ישראל "גזענית", בגלל היחס שלה לפלסטינים. 
גזענות הוא עוד אחד מביטויי הדגל של העולם הנאור, בישראל ובארה"ב. הוא שגור תחת הלשון של ליברלים מובהקים כמו חנין זועבי ואחמד טיבי, ככיסוי לשנאת יהודים והטפה לחיסול ישראל. אבל גם בארה"ב מדובר בניוספיק, בנאצה של "ליברלים" נגד מי שמעז להחזיק בעמדה שונה משלהם. מי שלא אומר מילה נגד רצח יהודים רק משום שהם יהודים בישראל, מי שלא מוטרד מהדיכוי שמבצעים הרשות הפלסטינית וחמאס, מטיף לנו שאנחנו גזענים. כי אכן, איך אנחנו מעיזים לחזור לארצנו ולסרב להתאבד. 
סנדרס שייך לזן של שליטי המחשבות החדשים, בהם מי שחטפו למעשה את המפלגה הדמוקרטית. מאלכסנדריה אוקסיו־קורטז ועד אילהן עומר. מי שטוענות שישראל כולה היא מדינת אפרטהייד - כיבוש אחד גדול, ושארה"ב חייבת להפסיק לתמוך בה, מדינית וכלכלית. מי שמדי פעם נפלטות מפיהן גם התבטאויות אנטישמיות מובהקות.
ומעניין שסנדרס, כמו אוקסיו־קורטז, אליזבת וורן ודומיהם, מאיימים גם על חירות היצירה, היוזמה וההגשמה העצמית בארה"ב. הם ואחרים סימנו את היוזמה הפרטית כאויבת החברה ורוצים להטיל מסים של 75% מההכנסה ועוד "מסי עושר" על "הקפיטליסטים", ולדכא את חירות העשייה. הם מאיימים להלאים ולפרק את גוגל ואמזון, ולגבש חברה נטולת חירות אמיתית. הרעיונות האלה מזכירים כמה סוציאליסטיות טורפניות שמקננות גם אצלנו במפלגת העבודה ובמרצ, אבל מפחידים אפילו יותר. 
בד בבד הסירו קובעי העתים של ארה"ב את הכפפות לחלוטין במלחמת הקודש שלהם נגד הכופרים. רק בימים האחרונים כינה רוברט דה נירו את דונלד טראמפ "נאצי" ו"פאשיסטי", מילים שגרתיות בעולם הסובלני של ה־CNN וה"ניו יורק טיימס", של הוליווד ושל האוניברסיטאות המובילות. 
לפני כשבועיים עברתי ליד שתי הפגנות בפלורידה, שם זעקו דמוקרטים זועמים מול רפובליקנים מתגוננים. על חולצתו של אחד הרפובליקנים נכתב בערך כך: "אני זכר ולבן - ברור שאני אשם". זוהי המחשה לתחושת רדיפה הולכת ומעמיקה מפני האינקוויזיציה החדשה, זו שפורשת את כנפיה מניו יורק ועד תל אביב.
איפה הקול של המוסיקה?
למרות אי־הצלחה מספקת ברייטינג, החלפת המשמרות בין רשות השידור לתאגיד חוללה נפלאות בטלוויזיה הציבורית. לא ברור מה עם האגרה, אבל בהחלט יש תמורה. גם רשת ב' ו־88 לא נפגעו, ואפילו שופרו. רק תחנה אחת נדמה שספגה טיל בכינון ישיר - קול המוסיקה. כמאזין מושבע של מה שמכונה מוסיקה קלאסית, התחלתי להבחין, עם כניסת התאגיד, בצלילים צורמים, תרתי משמע. זמן רב ניחמתי את עצמי בכך שאולי אני לא מקשיב מספיק ובכל פעם שאני פותח את הרדיו באוטו, פשוט יש לי מזל נאחס. לכן אני מקבל את שוסטקוביץ או צלילים אפריקניים אומנותיים, במקום קלאסיקה. לכן אני נאלץ ללחוץ מיד על תחנות אחרות או לברוח לספוטיפיי. אבל עם הזמן התחיל להתברר שהשתנו העתים, התחלפו העורכים המובילים, ונדמה שלשמורת הטבע המוסיקלית הזו קרה מה שהתרחש למוסיקה הקלאסית כולה לפני כמאה שנה. מרוב ניסיונות לחדש ולגוון, הפסיקו לעשות מוסיקה שאפשר להקשיב לה. 
אפשר לסמן את עידן ארנולד שיינברג כקו שממנו המוסיקה המכונה הקלאסית ניסתה להמציא מחדש את הגלגל, הפסיקה להסב הנאה ולכן איבדה עצמה לדעת. למעט כמה הבלחות מקומיות, המוסיקה הקלאסית נעצרה, ואין קהל לכל מיני קקופוניות בנוסח קלאסי שמנסים לשווק. 
לכן גם בקול המוסיקה צריכים להחליט אם הם רוצים מאזינים. אם כן, שישכחו מאקספרימנטים כושלים ויביאו את החומר הקלאסי במלוא מובן המילה. אם לא, אין בעיה, יש דיסקים, יו־טיוב וספוטיפיי. לא צריך להאזין לתחנות יומרניות וכושלות.
tguvot@maariv.co.il