במצפה רמון יש שכונה אחת, רובע דרך הבשמים, מעין מדרחוב של אזור תעשייה, שהפך למוקד תיירות. אורחן, בית קפה, מסעדת תבשילים ביתית, מקום לשכירת טרקטורונים וגלריות אומנות. זה מיוחד, שונה, ובעיקר מאובק. מאובק במובן הטוב של המילה. האנשים הולכים שם קצת יותר לאט, הדיבור טיפה יותר אטי, והכל מכין אותך לקצב המדבר.
 

בירידה מהעיר נפתח המכתש, ואז עשרות קילומטרים של נוף מדברי פראי, מאובק ומרגיע. שוב ירידה בקצב, הכל באיזי, כל מהלך נמשך עוד שתי שניות. המדבר מחבר ומחייב. הוא מחבר אותך לדברים הבסיסיים - האדמה, השמיים, השמש והרוח, ובחג הפסח הזה המדבר שוב הראה את עוצמתו. רוחות עזות הניפו ענני חול, אובך מילא את המכתש אחרי שעות של שמש בהירה ועננים לבנים, בחלק אחר ירדו גשמים שלא התחשבו בחג או בחול או במועד. פרחים סגולים ריפדו את הנחלים. חלק מהגבים עדיין מלאים במים. הטבע הרוגע לרגע ורוגש לשנייה מחייב את האדם להיות זהיר, לכלכל את צעדיו, לבדוק את כמות המים שהוא זקוק לה, להתחיל טיול בשעה היעודה ולהגיע למקום מבטחים לפני החשיכה.
 

במהלך סדר משפחתי במדבר עלו בי מחשבות על כך שזו דרך מצוינת לשחזר ולספר את המעבר של העם מנשלט לשולט, ושיש כאן גם כמה מקבילות לבחירות האחרונות. דווקא בחג שמציין את יציאת מצרים כדאי להרהר למה בדיוק יצאו אז ומה זה אומר עכשיו. מה בחרנו אז, ומה בחרנו עכשיו.
 

***

היה משהו מרענן ברעיון. בנט ושקד. צילום: פלאש 90
 
 

נתחיל במכות. המכות שהנחית אלוהים על פרעה נועדו לגרום לו לשחרר את עם העבדים שאנחנו היינו פעם, על פי הסיפור התנ"כי. בבחירות האחרונות ניחתו כמה מכות ששינו גם הן חלק מהמפה. המכה הראשונה הייתה הימין החדש. בנט ושקד חשבו לתרום קצת דם. דם חדש של ימין מתון, חילוני ודתי, שרוצה יותר ביצועים מהליכוד ופחות רבנים מהבית היהודי. יש משהו מרענן ברעיון, יחד עם הסרטונים, השירים והקמפיין הכאילו מגניב שהם הובילו. הם נתנו הרבה דם, בלעו את הצפרדע וסיימו בחוץ מתחת לאחוז החסימה, עם כינים והרבה האשמות מצד הימין.
 

מכה נוספת ספגה אורלי לוי־אבקסיס, שרצתה לגרש את החושך הקפיטליסטי, לגשר על פני פערים, ונזרקה הביתה עם חובות בעוד המנטור שאותו נטשה, אביגדור ליברמן, קם כעוף החול וחזר להיות לשון מאזניים.
 

המכה השלישית נפלה עם החירות שהבטיח משה פייגלין. הלגליזציה יחד עם המצע היהודי, הזהות וההתנתקות מהמדינה, היו טרנד לוהט שכבה מהר מדי. פייגלין, שיכול היה להיות סיפור הירואי על פוליטיקאי שניסה לפלס את דרכו הרעיונית בליכוד, נזרק על ידי המרכז וחזר פתאום כמפלגה שיכולה להטות את הכף, סיים שוב כמפסיד דחוי ומאכזב.
 

המכה האחרונה היא החשד לזיופים בהצבעה. כאן אסור שיהיו הנחות, חייבת להיות חקירה ועונש כבד, אם אכן היו. 
 

***

מסע ארוך ומפרך. ראשי כחול לבן. צילום: אבשלום ששוני


אחרי המכות באה יציאת מצרים. היציאה המפוארת, על פי התנ"ך, הובילה את העם העברי למסע חירות במדבר במשך 40 שנה. הפרשנויות מדברות על פרק זמן שהיה נדרש להפוך את העבריים לעם, להתחשל, להתגבש, ובעיקר להחליף דור. את הדור שחשב כמו עבד לדור שחשב כמו עם עצמאי.
 

המדבר הוא מקום נהדר למבחן כזה. הוא מאתגר, הוא קשוח, והוא מחייב קבלת החלטות כל יום מחדש. את המסע הזה במדבר אפשר להמשיל למסע הפוליטי של כמה אישים ומפלגות. מרצ, למשל, ששרדה בקושי, צריכה למצוא את הדרך להישאר רלוונטית, להסביר מה היא רוצה ואיך היא משיגה את זה, ובעיקר לפרוץ את הבועה. אבי גבאי יוצא לדרך מדברית ומחוספסת עם התואר הכי כואב שיש - מנהיג העבודה שהביא אותה לשפל הגדול בתולדותיה. עם 6 מנדטים הוא יוצא לדרך שממנה כנראה לא ישוב. הוא קיבל הזדמנות חד־פעמית, ובעבודה, כמו במדבר, אין הזדמנות שנייה למי שנכשל.
 

לכחול לבן צפוי מסע ארוך ומפרך, שבו הם צריכים להפוך מדוגמני הבית של המפלגה הכל־ישראלית לקבוצה רצינית עם דרך ברורה, חזון ואורך נשימה. הם צריכים להפוך למחוקקים כשלרובם אין ניסיון. הם צריכים להפוך לאופוזיציה שיודעת איך להכין את הקרקע לשינוי שלטוני עתידי ולמרר באמת את חייה של הקואליציה, אבל לא על שטויות.
 

במדבר הולכים גם ראשי איחוד מפלגות הימין. הם במדבר, כי האיחוד הוא מאוד תועלתני ולא טבעי. שלוש מפלגות, או רסיסי מפלגות, האיחוד הלאומי של סמוטריץ', הבית היהודי המפורקת אחרי נטישת בנט ושקד, שלקחה את רפי פרץ לתקן את הגג ולהחזיק ביסודות, ועוצמה יהודית של תומכי כהנא, חברו יחדיו והן במבחן המסע במדבר. האם יצליחו להחזיק מעמד יחד, האם יתפרקו שוב, וכמה הם מסוגלים להתפשר בתוך עצמם. המסע שלהם יכול להסתיים בהפסד משולש ובמכה לא פשוטה לנתניהו.
 

גם המפלגות הערביות יצאו למדבר עם 3 מנדטים פחות ממה שהיה להן ובעיקר עם הצבעת אי־אמון של המצביעים הערבים בהם ובשיטה. הם צריכים לחשוב שוב על המינון ועל ההחלטה הקשה להיעדר מתהליך קבלת ההחלטות בישראל.
 

לכחלון ולליברמן צפוי מסע מדברי קצר למשרדים שהם עזבו ומסע ארוך אחר כך להמשיך ליישם את המדיניות שהם רוצים במחיר הכי נמוך שאפשר.
 

***

השלב האחרון במסע הוא מסע המנהיגות. משה הופך במדבר למנהיג העם. הוא עושה את זה עם לא מעט טעויות אישיות וכלליות, אבל מכין את בני עמו לשלב הבא כשהם משוחררים מתסביכי העבדות ובעיקר הוא מצייד אותם בערכים. לא משהו כבד, לא מגילה או תנ"ך. עשרה כללים פשוטים, שנקראים עשרת הדיברות. גם מי שלא מתחבר לכולם יכול לראות בהם קוד הפעלה חיוני לקהילה מתפקדת.
 

אולי את המסע למנהיגות צריך להתחיל בעיון מחודש בכללים האלה: לא תחמוד, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר. סתם להרהר בזה פעם נוספת לפני שמקימים עוד ממשלה, לפני שיוצאים לעוד מערכה, לפני שמתחילים עוד קמפיין לכיבוש דעת הקהל. לנסות להפנים ולהראות דוגמה אישית, כי יש דבר אחד משותף לכל הדוגמאות - זה באמת חג החירות. החירות להיות עם, להוביל, להחליט ולבחור. 
 

אנחנו בחרנו, עכשיו תורם של הנבחרים שלנו לבחור פעם נוספת את דרכם. אם זה ילך, זה יהיה נהדר. ואם לא, תמיד מחכה לנו תשעה באב, שבו נוכל לבכות על מר גורלנו.

tguvot@maariv.co.il