האקרובטיקה שמצליחים להפגין בכל פעם מחדש שופטי בג"ץ בניסיונם להסביר למה במקרי עבריינות של ערבים אין לאכוף את החוק, ובמקרים זהים של יהודים דווקא חייבים לאכוף אותו, היא משהו שראוי לקטגוריה מיוחדת באולימפיאדה. 
 

הבאנו כאן בעבר שורה של השוואות בין אמירות נחרצות של שופטים בבואם להורות על פינוי מבנים בלתי חוקיים של יהודים ביהודה ושומרון לבין אמירות רכות וסובלניות הרבה יותר של אותם שופטים בדיוק בבואם להסביר למה גם אם בדואים בנו על אדמתו הפרטית של יהודי, זה לא אומר שחובה להזיז אותם משם. 
 

בשנים האחרונות שמה לה למטרה עמותת רגבים להילחם במציאות הזו ולהציג ברבים עד כמה קיצוני בית המשפט הגבוה לצדק באפליה שהוא עושה בין יהודים לערבים. מנהג מעניין עשתה לה העמותה בהקשר זה - ליטול פסקי דין של ארגוני שמאל שדרשו לפנות התיישבות יהודית בלתי חוקית, לאתר מקרה ראי של התיישבות ערבית בלתי חוקית, ולהגיש את אותה עתירה בדיוק, מהצד השני. הסיפור הבא הוא עוד אחד מאותם סיפורים מהז'אנר הזה, סיפור שיוכל לשמש חוקרים שיבדקו פעם את הסיבות לשחיקה באמון בבית המשפט העליון. 
 

עוד הערה חשובה אחת לפני שנתחיל. בעבר הרחוק הציב בג"ץ את "זכות העמידה" כתנאי סף קשה, שאותו היה צריך לעבור מי שביקש להגיש עתירה. התנאי הזה חייב את העותר להראות כיצד הוא עצמו נפגע מהעוולה שנגדה הוא עותר, במטרה שלא להציף את בית המשפט בעתירות ובתביעות של אנשים סביב עניינים שלא באמת קשורים אליהם. 
 

תנאי הסף הזה ירד עם השנים, כשבג"ץ פתח את שעריו בפני כל. המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט המנוח מישאל חשין, הסביר את זה יפה בלשונו הציורית: "בעוד שבעבר שאלו עותר שעל מפתן 'מאין באת, מה היא זכותך ותישמע' - הנה בימינו שואלים עותר הבא בשערי בית המשפט 'לאן אתה הולך, לאן מועדות פניך, מה עוולה מבקש אתה לתקן'. כיום מכירים אנו, להלכה ולמעשה, בעותר ציבורי, כבעל זכות מעמד לתבוע את עלבון הפרת החוק, ובלבד שלא נראה בו טרדן לתיאבון, שאין עתירתו אלא לטורח על הציבור". 

מאחז בלתי חוקי, ארכיון. צילום: מרק ישראל סלםמאחז בלתי חוקי, ארכיון. צילום: מרק ישראל סלם

 

"ניסיונות לדחיית הקץ"
 

והנה הסיפור: בשנת 1987 הוכרז שטח של כ־500 דונם ממערב ליישוב כפר תפוח כאדמות מדינה. תושבים פלסטינים מהכפר השכן ערערו על גבולות ההכרזה, טענותיהם נשמעו וערעורם נדחה. כעשור לאחר מכן החלה באזור הקמתו של המאחז היהודי תפוח־מערב, על קרקע שחלקה אדמת מדינה וחלקה מחוצה לה. המאחז הזה, ועל כך אין ויכוח, הוקם בלא אישורים ובניגוד לחוק, ולאורך השנים התנהלו נגדו הליכי אכיפה ופיקוח.  
 

בשנת 2015 הגישו פלסטינים תושבי כפר יאסוף עתירה, שבעיקרה ביקשה מבית המשפט להורות על פינוי המאחז ועל הריסת המבנים הבלתי חוקיים שנבנו בו. המבנים הללו, טענו, עומדים על קרקע שהזכויות בה שייכות לנו. תושבי המאחז, שיוצגו על ידי עורך הדין אריה ארבוס, הסבירו לבית המשפט שהפלסטינים הגישו תצהירי שקר בכל מה שנוגע לבעלותם על הקרקע, ושנהגו לא בתום לב כשלא טרחו לספר לשופטים שכבר בהליכים הקודמים שבהם התנגדו להכרזה על הקרקע כאדמת מדינה, נדחו מרבית טענותיהם בדבר זכויותיהם על הקרקע. לעו"ד ארבוס הייתה טענה עקרונית בסוגיה הזו - אין שום סיבה שבג"ץ יורה על הריסת מבני המאחז, כשהפלסטינים שהגישו את העתירה הם בכלל לא בעלי הקרקע ולא קשורים אליה.  
 

את הנשיאה דאז, מרים נאור, הוויכוח הזה לא עניין כלל וכלל. "...אין צורך לפסוק במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, בשאלה אם לעותרים יש זכויות קנייניות במקרקעין מושא העתירה, שהרי במקום שמדובר בבנייה בלתי חוקית על קרקע פרטית, האכיפה אינה מותנית בקיומו של עותר קונקרטי, שלו זכויות במקרקעין... בהתאם, איני מביעה כל עמדה בשאלה אם למי מהעותרים יש זכויות קנייניות כלשהן בקרקעות מושא העתירה". 
 

במילים אחרות, זה לא משנה אם העותרים הפלסטינים הם בעלי הקרקע באמת או סתם מתחזים, שכל עניינם בפינוי יהודים מבתיהם. מבחינתנו, פסקה הנשיאה נאור, יש שני עניינים חשובים. האחד, שמדובר בקרקע פרטית. השני, שמדובר בבנייה בלתי חוקית. נאור לא עצרה כאן, אלא הרחיבה והדגישה עד כמה השמירה על החוק היא עניין שאי אפשר להתפשר עליו: "נקודת המוצא היא חובתה של המדינה לאכוף את דיני התכנון והבנייה במאחז", כתבה. 

עוד הוסיפה נאור: "כפי שהובהר לא אחת, אכיפת חוקי התכנון והבנייה חיונית לשם הגנה על שלטון החוק ועל הסדר הציבורי". עד כדי כך הייתה הנשיאה נחרצת, שהיא לא שכחה להוסיף שגם אם לא יימצאו לתושבי המאחז פתרונות דיור, הדבר לא יהווה עילה לדחיית ההריסה. "ייאמר כבר עתה, כי לא יתקבלו כל ניסיונות לדחיית הקץ", אמרה, וקבעה עם עמיתיה, השופטים עוזי פוגלמן ומני מזוז, תאריך לפינוי.
 

תזכרו טוב טוב את המקרה הזה. תזכרו מה קבעו השופטים. תזכרו מה הם אמרו כשהסבירו, שזה בכלל לא משנה מי העותר ומה הקשר שלו אל הקרקע, משום שמה שחשוב בדרך אל הפינוי וההריסה הוא שני דברים - הפלישה לקרקע פרטית והבנייה הבלתי חוקית. או כמו שאמר במהלך הדיון השופט מזוז לפרקליטם של תושבי המאחז, שטענו שהעותרים בכלל לא בעלי הקרקע האמיתיים: השאלה לא באם הזכויות מגיעות לעותר. ברגע שברור שמדובר באדמות פרטיות, אז זה לא משנה למי זה שייך. זה לא שלכם.
 

הקו הזה איננו חדש. המדינה מציגה כבר שנים תפיסת עולם, שלפיה בראש סדר העדיפויות שלה להריסה נמצאת בנייה בלתי חוקית הממוקמת על קרקע פרטית, וזה בכלל לא משנה מי הגיש את העתירה, ואם יש או אין הוכחה לבעלותו על הקרקע. זו בדיוק הנקודה שאותה הדגיש גם הנשיא לשעבר אשר גרוניס בפסק הדין שהביא להריסת תשעת הבתים ביישוב עפרה: "מקום שמדובר בבנייה בלתי חוקית שנעשתה על מקרקעין פרטיים, אין להתנות את האכיפה בקיומו של עותר קונקרטי בעל זכויות במקרקעין הנדונים. כאשר עסקינן בבנייה על קרקע פרטית, על ידי מי שאינו הבעלים, ובלא הסכמה של הבעלים, הרי שמדובר אף בהפרה של דיני התכנון והבנייה. על כן, האכיפה מצויה בעדיפות גבוהה מבחינת סדרי העדיפויות שקבעו רשויות המדינה". חד וחלק. 
 

ליהודים חוקים אחרים.
 

עכשיו, רוצים לראות איך כשמתהפכים התפקידים, מתהפכת גם תפיסת העולם של בג"ץ? ובכן, שמעו סיפור הפוך, סיפור שבו לא יהודים הם הפולשים לקרקע פרטית ובונים בניגוד לחוק, אלא ערבים. ומעשה שהיה כך היה. 
 

הסיפור שלפנינו עוסק במאחז ערבי בלתי חוקי שהוקם לפני שש שנים בדיוק סמוך ליישוב אלפי מנשה, על קרקע ששייכת בחלקה לחברת הימנותא בע"מ, חברת בת פרטית של קק"ל. הכל התחיל בערב פסח 2013, כשאנשי עמותת רגבים הבחינו בפלסטינים המכינים במקום מצבור גדול של חומרי בנייה. ניסיונם מאירועים קודמים לימד אותם שאצל הפלסטינים מדובר בשיטה, שבה הם פותחים בבנייה מהירה עם כניסת החג, מתוך ידיעה שפקחי המינהל האזרחי לא עובדים בחול המועד, מה שמותיר בידם שבוע של בנייה אינטנסיבית בלי הפרעה של איש.
 

ברגבים מיהרו לשלוח מכתב דחוף למינהל האזרחי: "בסמוך לכניסה ליישוב אלפי מנשה, בתחום אדמות שבט רמאדין ובקרבה יתרה לציר 55, בוצעו במהלך הימים האחרונים הכנות המיועדות, ככל הנראה, לביצוע בנייה במהלך חופשת חול המועד פסח תשע"ג, תוך כדי ניצול העובדה שפקחי המינהל האזרחי מצויים בחופשה", כתבו. חודש עבר, ומכתב התשובה שהגיע לימד שהמינהל האזרחי הוציא שני צווי הפסקת עבודה לפלסטינים, וגם התחייב להמשיך לאכוף במקום את החוק "בהתאם לסדרי העדיפויות הרלוונטיים, ולשיקול דעת הגורמים המוסמכים לעניין". 
 

הצווים, מתברר, לא עשו רושם גדול על הפלסטינים, שהשתלטו על האדמה. שלוש שנים אחר כך, בפברואר 2016, כשבשטח כבר 12 מבנים, שלחו אנשי רגבים עוד מכתב למינהל, הפעם כשהם מדווחים על כניסה של עשרות משאיות לשטח, על שפיכת כמויות גדולות של אדמה, ועל ביצוע עבודות לקראת בנייה חדשה. "מצב זה, שבו חרף הודעתכם על כך שהוצאו צווי הפסקת עבודה, העבודות בשטח נמשכות בלא הפרעה, הוא בלתי נסבל", כתב פרקליט רגבים. 
 

מכיוון שהפולשים הפלסטינים נכנסו לקרקע פרטית, וכיוון שהבנייה במקום היא כולה בניגוד לחוק, וכיוון שהמדינה כבר הודיעה אין ספור פעמים בעבר שהיא מעניקה עדיפות להריסה של מבנים בלתי חוקיים שנבנו על קרקע פרטית, וכיוון שבג"ץ חיבק בחום את הגישה הזו של המינהל, החליטו ברגבים לקחת את הסוגיה לבג"ץ, כדי שזה יורה למדינה להרוס את המבנים הלא חוקיים ולפנות את הפלסטינים שהתנחלו בה. 
 

המדינה, בתגובה, לא חלקה על העובדות. יתרה מכך, לא רק שאישרה שכל המבנים של הפלסטינים נבנו בניגוד לחוק, אלא הוסיפה ש"הבינוי אף מצוי בתחום צו איסור בנייה צבאי". מכתב של מפקד חטיבת אפרים אלוף משנה עידן כץ, שצורף לתשובת המדינה, לימד עוד  ש"לאחר בדיקת החטיבה, הבב"חים (בנייה בלתי חוקית - ק"ל) נמצאים במרחב של כ־1.5 ק"מ מקו בתים ראשון של היישוב (אלפי מנשה - ק"ל). אנו רואים סיכון בהשארת מבנים אלו וצורך בהריסתם". נו, תשאלו, אז למה לא להרוס? "ישנם גורמים המצדיקים תעדוף נמוך יותר של הריסת בב"חים אלה", הסבירה המדינה. 

הדיון בבג"ץ, שנערך לפני כשבועיים, שבו הביעה חברת הימנותא תמיכה בעתירת רגבים, התפתח לכיוון מעניין. רגע, תהה בדיון השופט עוזי פוגלמן - מי שבסיפור מאחז תפוח־מערב חתם על פסק הדין הקובע שכאשר מדובר בבנייה בלתי חוקית על קרקע פרטית לא משנה מי הגיש את העתירה - למה עמותת רגבים היא העותרת ולא חברת הימנותא, שעל הקרקע שלה בנו הפלסטינים? עו"ד אריה ארבוס, שבסיבוב הקודם ייצג את תושבי תפוח־מערב ועכשיו ייצג את אנשי רגבים, הזכיר לפוגלמן ששניהם כבר נפגשו בנסיבות דומות, ואז לפוגלמן הייתה עמדה אחרת. עמדה הגורסת שזה בכלל לא משנה מי העותר ומה הקשר שלו אל הקרקע. על פוגלמן זה לא עשה רושם. 
 

בפסק דין, שנראה כאילו נכתב בבג"ץ של לפני 30 שנה - זה שהשתמש בזכות העמידה כדי לחסום עותרים ציבוריים - החליט פוגלמן לזרוק את רגבים מכל המדרגות ולדחות את עתירתה על הסף. "בנסיבות המתאימות", פסק, "אין להידרש לעתירה ציבורית במקום שקיים עותר קונקרטי". בנימוקיו, הוסיף פוגלמן ציטוט מתוך פסיקה קודמת, שלפיה "משקיים נפגע ישיר מפעולה שלטונית, והוא עצמו אינו פונה בבקשת סעד לבית המשפט, לא ייענה, דרך כלל, עותר ציבורי הפונה בעתירה כללית בעניינו, והעותר הציבורי ייחשב כמתערב במחלוקת לא לו, ופנייתו תידחה". במילים אחרות, שרגבים לא תתערב בעניינים שאינם שלה. אם יש מישהו, במקרה הזה חברת הימנותא, שהשתלטו לו על האדמות, שיעתור בעצמו. 
 

הבנתם עד כמה מדובר בפסיקה מטורפת? בתפוח־מערב, שם אפילו עותר ציבורי לא היה, אלא חבורת פלסטינים שרק טענה שהקרקע שלה, בג"ץ החליט להרוס את בתי היהודים בטענה שזה לא משנה מי עותר ומה הוא קשור לקרקע, ואם הוא דובר אמת או משקר. חוק זה חוק. פלישה לקרקע פרטית היא פלישה לקרקע פרטית. בנייה בלתי חוקית היא בנייה בלתי חוקית. אבל כאן? כשאין ויכוח על כך שמדובר בשטח פרטי, כשאין ויכוח על כך שחברת הימנותא איבדה אותו לטובת פולשים, כשהימנותא תומכת בעתירת רגבים, שאין ויכוח שהפולשים הערבים בנו בניגוד לחוק, כשאין ויכוח שהדבר מהווה כלשון המח"ט "סכנה ביטחונית" - כאן החליט פוגלמן להחזיר עטרה ליושנה.
 

אחרי שנים ארוכות שבהן פתח בג"ץ את שעריו לעתירה של כל גורם ציבורי שבא לו להגיד משהו על הצורך לאכוף את החוק נגד יהודים - משלום עכשיו דרך יש דין - כשהגיעה עתירה של יהודים שדורשים לפנות ערבים, הגיעה העת לשים ברקס. זהו. ליהודים יש חוקים אחרים. 
 

שש שנים עברו מאז השתלטו הפלסטינים על השטח והחלו לבנות באופן לא חוקי, ועד שדחו השופטים פוגלמן, דפנה ברק ארז ועופר גרוסקופף את עתירת רגבים. זוכרים מה אמרה השופטת נאור בפסק דין תפוח־מערב, כשהורתה להרוס את בתי היהודים בלי לחכות שיהיו להם מגורים חלופיים? "כפי שהובהר לא אחת, אכיפת חוקי התכנון והבנייה חיונית לשם הגנה על שלטון החוק ועל הסדר הציבורי". ובשפה משפטית: חחח. 

kalman.liebskind@maariv.co.il