אז ברור שהטיסה הייתה צ'רטר עם בלו בירד. כבר ביום הטיסה התקשרו בבוקר לומר שהמטוס תקול. כמה זמן תימשך התקלה? לא יודעים, אדוני, נודיע לך. הבטתי בכיפוש במבט מוכיח, שאמר הכל. אבל במקביל ביררתי, והאמת היא שאי אפשר להגיע לחינדק הזה אלא באמצעות חברות ההובלות האלה. במקום בשתיים יצאנו בשבע, קורה. ככה זה כשקונים סחורה מיידעלך במשרד נסיעות. אתה יודע מראש שהם ירמו אותך, והם אף פעם לא מאכזבים.
מתוך תחושת שליחות ציבורית ולאומית צייצתי עוד לפני השינה. "גם אם חברת בלו בירד מציעה לכם כרטיס טיסה בחינם, תסרבו - גם לא חובה בנימוס. השירות מזעזע ברמת המופרעות, המטוס הוא מכלאה מעופפת. הישמרו לנפשותיכם, ואל תאמינו למשרדי הנסיעות שדוחפים לכם את הסיוט הזה".
הלו, מאכער, לא תראו אותי, אתה יכול לבנות על זה. אבל אתם תפצו אותי על הסיוט בהמתנה למכלאה המעופפת שלכם. גם על זה אתה יכול לבנות.
מאחר שאני דביל מצוי, סטיתי מהאסטרטגיה הבסיסית שלי, שדוגלת בחוסר אמון מופגן בטיפשורת, והסכמתי להקליט את הראיון ולא להתראיין בשידור ישיר. אז ערוץ 12 לא שידר אותו, כי כפי שהודיע לי המגיש גדעון אוקו: "היועצת המשפטית שלנו רוצה ראיות שהיו מושבים ביציאות החירום".
היא אפילו לא הביטה בי במונית, רק אמרה: "אני מחכה ליום אחד, רק יום אחד שבו לא תתלונן על משהו. אנחנו בחופש, כנס לאווירה, תיהנה מהנוף".
כפרע, חשוב לי להבין את הדמוקרטיה בכל מקום שאני מגיע אליו, כי אצלנו אין.
"אני במתח. כדאי שאהיה באולם, אכנס לאווירה ואראה את הילד. לא ראיתי אותו כבר שלושה ימים", הוא השיב.
גיאצ'ו התבונן בהם ואמר: "אבא, תראה. הדגים השחורים קטנים, והאנשים האלה דורכים עליהם, וזה לא יפה. כי האנשים הרבה יותר גדולים. זה לא פייר".
"לא. אני רוצה שתיקח אותי לבריכה החמה, כמו שאמא הבטיחה לי. תן לי את הטלפון שלך להתקשר אליה, ולהגיד לה שאתה לא מקיים, ולא כיף איתך".
במונית חזרה אמרתי לכיפוש: את רואה מדוע אני אוהב ספורט? כי יש בו הכל מכל, וביום נתון האנדרדוג נותן בראש לפייבוריט. אבל רק ביום נתון.
אני סקפטי, כי אני מציאותי. לא רק ביום נתון, בכל יום.
התרעות פיקוד העורף